אני לא מרבה לכתוב פה על העבודה שלי או לדבר עליה. ולא כי היא לא מעסיקה אותי. היא מאוד מעסיקה, לפעמים עד כדי הצפה. אבל בעבודה שלי אני מטפלת בילדים ולא קל להעביר מה זה אומר ובמה זה כרוך וכמה זה מסובך. אומרים שמי שעוסק במקצוע טיפולי לא בחר בזה. המקצוע בחר בו. זה מחוץ לשליטתנו, המטפלים. אנחנו לא באמת מסוגלים לעשות שום דבר אחר. אנחנו נמשכים לזה כמו פרפרים לאש. והאש חזקה שם, בתהומות הנפשיים שמתגלים בחדר הטיפולים. בדרך כלל אני מצליחה להכיל את כל האש הזאת בהדרכות שאני מקבלת ובטיפול האישי שלי, אבל לפעמים זה גדול עלי.
בתקופה האחרונה אני אכן מרגישה שזה גדול עלי. לקחתי אמנם פחות שעות טיפול השנה לעומת שנה שעברה, אבל העומק לא נמדד בשעות, כנראה, וההצפה יכולה להיווצר מילד אחד קשה או מקבוצה אחת בעייתית. וזה נשאר איתי כל השבוע, הקושי, ואני לא פעם מרגישה שאני לא באמת יודעת מה אני עושה.
בתקופות טובות אני יודעת שאני מטפלת מצויינת. שאני ממש טובה במה שאני עושה. אני מבינה את התהליכים שמתרחשים שם, אני קולטת את המטופלים שלי, אני מצליחה להוציא מהם ומעצמי יצירתיות ופתיחות ומאפשרת להם להיעזר בי ובמה שיש לי לתת. אבל לפעמים זה לא ככה ואני מרגישה אבודה.
לאורך כל השנים בהם אני עובדת בעבודות טיפוליות אני בתהליך ארוך של בניית הזהות המקצועית שלי. אני בונה את זה מאפס. בלי בסיס של אמון בעצמי. כשהלכתי ללמוד פסיכולוגיה ההורים שלי עיקמו פרצוף, קיוו שזה סתם שגעון חולף. כשהתקבלתי לתואר השני שלי הם כבר ממש היו מזועזעים. הם לא הבינו איך שטיפת מוח של שנים על כך שעצמאות כלכלית זה הדבר הכי חשוב בחיים לא גרמה לי לבחור בתבונה את המקצוע שאני רוצה לעצמי. מבחינתם בכלל לא משנה במה עובדים, כל זמן שזה מכניס כסף בסוף. אבא שלי היה חוזר שוב ושוב על הסיפור האישי שלו, על איך עשה תואר שני בחקלאות וגמר בסוף כאיש יחסי ציבור. לא משנה אם הוא אהב את מה שהוא עשה או לא - העיקר שהיתה לו תמיד עבודה מסודרת. אמא שלי, שלא למדה אף פעם באקדמיה, הזכירה לי השכם והערב שלימודים גבוהים זה מותרות שאת יכולה להרשות לעצמך רק אם יש לך איך לממן את זה.
בשנים האחרונות אני עושה עם עצמי ומולם עבודה אינטנסיבית של לקבל את הבחירה שלי במקצוע שאין בו כסף, שדורש עוד ועוד לימודים, שמציף רגשית ושאפילו יותר מדי יוקרה אין בו. אני משווקת את עצמי מולם ומול העולם, מביאה דוגמאות נהדרות ותאורי מקרה מרשימים, שולפת ילדים שעזרתי להם ונפגעי נפש שאמרו לי בסוף תודה. לאט לאט זה מחלחל, אני מרגישה, לפעמים אני מצליחה אפילו למצוא ניצוץ קטן של גאווה בעיניים הסקפטיות שלהם. אבל בדרך-כלל זה פשוט מתסכל.
השבועות האחרונים לא פשוטים לי. היום, למשל, היה לי יום קשה. שישה טיפולים, בזה אחר זה, מעניינים ומורכבים, עם המון בעיות ורגעים ארוכים של חוסר בטחון במה שאני עושה ואומרת מול המטופלים. בצהרים נפגשתי עם חברה לארוחת צהרים, בולעת את המועקה. אחר-כך הלכתי לשחות וגם זה לא עזר, למרות שהיו מעט אנשים והבריכה היתה שקטה ונעימה. חזרתי הביתה בשש בערב, אחרי קניות מייגעות בסופר, כשאמא שלי צלצלה לשאול מה שלומי. סיפרתי לה בקצרה על היום שלי והיא אמרה שנשמע שעשיתי מלא דברים מהנים. לא הצלחתי להתאפק וסיפרתי לה שהיה לי ממש לא מהנה לטפל היום. "טוב, נו, את בחרת את המקצוע הזה! זו בחירה שלך!", זימרה את המשפט האהוב במשפחה שלי בכל הזדמנות בה אני מעיזה לקטר על איזה קושי שקשור לעבודה שלי - נפשי או כלכלי.
אז התפרצתי עליה. כבר הרבה זמן שלא הפרתי את השקט המאוזן ששורר במשפחתנו. ובכיתי וצעקתי. שנמאס כבר מהמשפט הזה שחוזר ועולה מכולם שם בכל פעם שאני באיזושהי מצוקה. שברור שאני זו שבחרה במקצוע הזה, בדיוק כמו שהיא בחרה בשלה, אבל זה לא אומר שאי-אפשר לתמוך או להבין או סתם להקשיב כשקשה לי. וכמה זה מעצבן שהיא זורקת אלי ככה את כל כובד האחריות בדיוק כשאני בהתפרקות. והיא נבהלה קצת אבל מיד מיהרה להאשים אותי שתמיד יש לי דברים רעים להגיד עליה ועוד הוסיפה שאני עצבנית ושהיא תדבר איתי בהזדמנות אחרת. איזה כיף זה לברוח כשכועסים עליך.
לפעמים אני מקנאה באנשים שבחרו במקצועות יותר פשוטים ויותר רווחיים. הייתי מתה להיות הייטקיסטית, למשל, שעושה הרבה כסף ולא סובלת יותר מדי מלשבת כל היום מול מחשב. אבל ניסיתי את זה וכמעט התאבדתי מרוב התחרפנות ושעמום וחוסר מימוש הפוטנציאל שבי. ניסיתי גם דברים אחרים, אבל זה אף פעם לא הרגיש נכון. אני בכלל לא יודעת להגיד איך הגעתי למקצוע הטיפולי. אני באמת לא חושבת שבחרתי בו. אני לגמרי מסכימה שהוא בחר בי. וזהו. נדונתי לעסוק בזה. וכשלא קשה לי כל-כך, אני אפילו מצליחה להיות מאוד שמחה על שמצאנו ככה אחד את השניה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
