התעוררתי בלילה מרעש חזק. מדי חזק. חד פעמי לא מוכר ואלים. חשבתי שהנה קרה הדבר הנורא הזה. פתחתי לאט את העיניים. מזל שהלכתי לישון עם עדשות והצלחתי להיות קצת בשליטה על מה שקורה סביבי. בדיוק אתמול הייתי אצל רופא העיניים אחרי שנתיים וחצי שלא ביקרתי אותו. הוא לא התרגש ממני. זה הרופא שמכיר אותי הכי הרבה זמן בחיי, מאז כיתה ג'. הוא לא השתנה - עדיין נראה מעולה, עדיין מכובד כזה וחכם ועם מוסיקה קלאסית שמושמעת בחדר ההמתנה עם הרצפה המצויירת והאור הרך בחדר הגדול שלו. הוא שם לי טיפות להרחבת האישונים וסינוור אותי נורא. זה כאב, אבל יכולתי לראות לעצמי את הורידים של תוך העין. אני לא רואה כלום, אמרתי כשסיים. נו טוב, אמר, יש לך מספר מאוד גבוה. כמה באמת? בערך 9, הזכיר לי את מה שכבר ידעתי.
הבית היה שוב שקט. פתחתי את האור. פעם שניה שאני מסונוורת באכזריות, ציינתי לעצמי מתוך שינה. אולי חנוכה מסמל כלמיני סוגים של אורות? הבטתי סביבי, מנסה לחשוב אם אני מסוגלת להזיז את השרירים כדי לבדוק מה קרה. פילי ישנה בשלווה, כאילו כלום לא קרה. משהו מוזר נראה בקיר שמולי. לקח לי כמה שניות ארוכות להבחין שאין שם מראה, ועוד כמה שניות קצת פחות ארוכות להבין שהיא נפלה. התמתחתי במיטה וראיתי שהיא שכובה עם הפנים לרצפה. בטח נשברה, חשבתי. מזל לא טוב שמראה נשברת, עברה מחשבה בראשי בשעה שסגרתי את האור ועצמתי שוב עיניים.
בבוקר ראיתי שהיא שלמה, אבל שבקיר יש חור גדול ומכוער. איך, לעזאזל, מסמר מחליט פתאום באמצע החיים לעקור את עצמו מהקיר ולהפיל את מה שהיה תלוי עליו? ניסיתי לחשוב שאולי הגשם ריכך לי את הקירות והחליש את המסמר, שתקוע בביטחה בקיר כבר כמעט שנה. ניסיתי להעיף מעצמי מחשבות מטאפוריות על קירות בית לא מגנים, על מראה שנופלת, על השתקפויות לא רצויות. ובעיקר מאז שהתעוררתי אני מנסה להדוף את מחשבות הייאוש על כך שלעולם כבר איאלץ להתמודד עם לילות חורפיים לבד.
אבל אני לא מצליחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
