אתמול, אחרי שהדלקנו נר חמישי של חנוכה, גיליתי שהחברים האהובים שלי יודעים גם לשיר. ואפילו יפה. בשני קולות, בקנון, גבוה, נמוך - מה שרק תרצו! הכנתי לנו שירונים, כך שאפשר יהיה לראות את המילים. אחרי הכל ועם כמה שאני אוהבת מוסיקה, אני כמעט תמיד בצד של המילים. ואז הגענו לשיר הזה של אהרון זאב:
נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו
לעמק הלכנו ההרה עלינו
מעינות האורות הגנוזים גילינו
נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו
בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור.
גיליתי את המילים של השיר הזה בחנוכה של שנה שעברה וכבר אז היו לי עליו מלא מחשבות. עד אז סתם חשבתי שאנו נושאים לפידים. אבל אז גיליתי שאני מתחברת אליו מאוד.
אני בנאדם שעובד קשה כדי להשיג את מה שהוא רוצה כל חייו. עבדתי קשה כדי להיעשות אשת תרבות - כי בבית שלי לא היתה שום תרבות מלבד תרבות-טלויזיה וידיעות-אחרונות. עבדתי קשה כדי לממן את הלימודים שלי ועבדתי קשה כדי להצליח בהם. עבדתי קשה כדי להשיג את האהבה האחת הגדולה שהיתה לי, עם המיתולוגי, ועוד יותר קשה בשביל לנסות לתחזק אותה. אני עובדת מאוד מאוד קשה במה שאני עושה ביומיום - אין לי כמעט רגע אחד של מנוחה. מעולם לא חיפפתי במה שאני עושה, תמיד ניסיתי לתת את המקסימום. אף פעם לא קיבלתי כמעט כלום בקלות - ככה - במתנה. אפילו בשביל הדירה השווה הזו הייתי צריכה לחכות שלוש וחצי שנים בסבלנות ואז עוד להתחייב להאכיל את קוקה - חתולת החצר שבאה מדי יום ומייללת בצרידות כדי לקבל את המנחה שלה. גם על העצם הזו שלי, שהתחברה לבסוף, עבדתי קשה. רופאים וניתוחים והמון שחיה ולאמץ את היד גם כשכואב. היא התחברה, אבל זה לא סתם איזה נס שקרה.
אני קצת מתלוננת על העבודה הקשה הזו כל חיי, אבל בעיקר דווקא לא. יש בי משהו שצריך את האתגרים הקשים כדי להרגיש שאני בעשיה. יש בי משהו שאוהב שדברים לא באים לי בקלות. כשקל לי אני משתעממת. אני צריכה את הקשה וכנראה שאני צריכה גם להתבכיין עליו.
ובכל זאת, סביב השיר הזה, ניסיתי לחשוב מה כן קיבלתי בקלות בחיי. כזו קלות, שזה כבר הפך להיות מן ברור-מאליו כזה. אז למרות שזה לא פוסט בסגנון "7 ניסים שקרו לי בחיים", הנה בכל זאת רשימה של כמה דברים טובים שפשוט קיבלתי - ככה - בלי להתאמץ:
אינטליגנציה גבוהה
שיער יפה, מבנה גוף טוב בסך הכל, קול נעים
בריאות
כשרון לציור (שגיליתי רק בבגרותי)
אחייניות הורסות
חתולה מאריכת ימים
החברים שלי מישרא
בברכת הרבה הרבה אור בחיי כולנו!
מומו