אני מפסיקה את השליטה של המסך שלי על המסך של הסטודנטים, סוגרת את המצגת המוצלחת שהכנתי במשך שעות, אוספת את העבודות שהגישו לי, עונה לעוד שאלה שמישהו מפנה אלי ומברכת בשבת שלום. פונה לבניין השני ומודיעה לדוקטורית באנגלית מעומעמת שיאללה, הביתה.
בדרך אנחנו מרכלות על הסטודנטים, סופקות כפיים על העתקות שהתגלו, תוהות על הכמות הזעירה של אלה שמגיעים לשיעורים דווקא כשמבחן הסיום מתקרב. אני עוברת פניות, רמזורים, מחלפים ומגיעה לצפון ת"א, שם אנחנו נפרדות בחיוכים חמים. מביטה בשעון. עוד פחות מחצי שעה כבר אהיה בבית. עוד קצת מחשבות על המטופלים מהבוקר ותחושת ההקלה מתחילה להזדחל. לא ייאמן - שוב הגיע יום חמישי!
בית. צניחה. כל המערכות קורסות. השליטה כאילו לא היתה כאן מעולם. העיניים שורפות, הברכיים כואבות, כפות הידיים אדומות מיובש. בשארית כוחותי מוציאה משהו מהמקרר ואוכלת. נותנת לגוף עוד קצת דלק מול ההישרדות שפיספסתי אתמול כשהייתי בשיעור ציור. אני כבר מזמן הייתי מוותרת שם, על החול. בעצם לא הייתי נכנסת לזה מלכתחילה. פילי מייללת. רוצה לצאת. או להיכנס. אני מנצלת את הקימה כדי להתקלח. במקלחת הרותחת זה מכה בי סופית: יש לי יומיים של מנוחה לפני. חיוך קטן של ביני לביני.
כמה שלא אנסה להקל על עצמי את השבועות שלי, זה לא עוזר. שוב ושוב, בחמישי בערב, בין אם אני רוצה או לא, השיעור ההוא מסתיים ואני מקליקה על האיקס של השליטה. מנסה לקבל את הלאות הכואבת שמתפשטת בנעימות בגוף שלי. תחושת עשייה וחיות מעורבת בתשישות עד קצות האצבעות.
מחר אקום רעננה ואלך לשיעור יוגה ולשחיה שאחריו. יכול להיות שאוותר לעצמי על השחיה. אני כל-כך עייפה. לא יכולה כרגע אפילו לצייר לעצמי את המילה הזאת: רעננות.
מצטט-השירה בטלפון. בחורה עם מסך כבוי זה לא כזה סקסי. שיחכה למחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
