הכוכבים לא ממש לטובתי בשבועיים האחרונים. או אולי זה בכלל האלים שמסובבים את הדברים לא נכון? בכל מקרה, אני מרגישה די מחוצה כרגע תחת כובד החיים ואוסף בלתי נסבל של דברים שקורים בהם. אני יודעת שזה יעבור, אפילו ממש בקרוב, אבל כרגע אני פשוט משתדלת בכל כוחי להצליח לנשום שם למטה תחת כל העומס הזה, כי האויר די דליל. אתמול התרוממתי לעמידת ראש ארוכה מהרגיל. הרגשתי איך הדם זורם לי לראש וכמה אני צריכה אותו שם. אבל אז כשירדתי כאבו לי השכמות והכתפיים נורא ונזכרתי שעם כל הכבוד - אני עדיין שבורת-כתף וצריך להזהר עם מה שאני עושה לגוף שלי. לא נורא. זה היה רגע טוב של היום.
בשביל שיהיה גם דובדבן על כל המנה המכובדת הזאת של החיים, אתמול נגמרו העניינים עם יושב הבר. אני חושבת שהקשר איתו בשבועיים האלה רק הוסיף לכובד ואני שמחה, בסך הכל, שהסאגה הלא ברורה הזאת הסתיימה. אבל גם עצובה. עצב עמוק ומתוק כזה, שכבר מזמן לא חשתי. הוא מצא-חן בעיני כבנאדם, נהניתי לבלות איתו ולדבר איתו ולצחוק איתו ואפילו נהניתי קצת לחכות לטלפונים שלו, שלא תמיד הגיעו. אני יודעת שעם כל הדרמות בחיי אני צריכה שבן-הזוג שלי יתן לי שקט ואיזון ויציבות ולא יוסיף לי עוד לדרמות, אבל לא בגלל זה זה נגמר. האמת שהיחסים איתו הצטרפו למלאי של ארועים די רעים שהורידו לי בכוח את הראש למטה, דחפו אותי לחור השחור של חוסר הבטחון והדימוי העצמי הנמוך שלי, ששנים אני כבר עובדת על להעלות אותם ולנסות להרגיש טוב יותר עם עצמי.
אתמול בערב באו אלי ההורים שלי עם שתי האחייניות ההורסות שלי. הזמנו אוכל טעים מהג'ירף והיפהפיות ציירו לי מלא ציורים צבעוניים. ובשלב מסויים נעמדה אמא שלי מול הציור שלי שכמעט וסיימתי ואמרה בהשתאות: "וואו! מומו! הציור הזה מדהים! איך עשית את זה? איזה כשרון!" ועוד ועוד מחמאות והתפעלויות. עכשיו צריך להבין - אמא שלי לא מחמיאה. היא יודעת להעיר על חולצה שלא מחמיאה לי, על הקצוות הלא מוצלחות של השיער שלי, על חצ'קון בפרצוף או השמנה בירכיים. היא באמת לא מצליחה לראות שירדתי כבר 6 וחצי קילו מאז שחזרתי מתאילנד בזמן שכולם מסביב רואים את זה מיד. היא מהנהנת בחוסר אמון כשאני מראה לה איך המכנסיים, שבקושי עלו עלי, גדולות עלי עכשיו. היא לא רואה בגדים יפים שאני לובשת, מתקשה להעריך את המקצוע שלי ומעולם לא אמרה לי שאני יפה. היא באמת לא רואה את הדברים הטובים בביתה הצעירה. אבל אתמול היא ראתה. בכל העוצמה היא ראתה.
אז כשהם הלכו ונשארתי לי לבד, בלי הפגישה המתוכננת עם יושב הברים, החלטתי לראשונה לצייר בבית. אני אף פעם לא עושה את זה בבית, רק בסטודיו בהוד-השרון. אבל אתמול זה קרה. וגמרתי את הציור סוף סוף. וכמו שתמיד קורה כשאני מציירת, שכחתי מכל העולם סביבי למשך שעתיים-שלוש. כשגמרתי חזרתי להיות קצת עצובה, אבל פחות. אם הוא מוכר לכם, זה רק כי את התמונה צילמה הבלונדה לפני חצי שנה בערך והרשתה לי לצייר אותה:
* עכשיו אני צריכה לחשוב כבר על הציור הבא. אם יש לכם צילום יפה של אנשים קוראים - לבד או ביחד, על ספסל או בספריה - מה שיש - יתקבל בשמחה. מחפשת תמונות של אנשים קוראים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
