כבר כמה לילות שאני רואה מהמרפסת שלי את המופע האורקולי על השלישייה העזריאלית. אתמול, כשהתחילה החזרה הגנרלית עם אורות שיצרו "ליברמן 20", נהיה לי חושך.
ואז באמת נהיה חושך. ואבק. וגשם. ועצמתי את העיניים וישנתי אינסוף וקמתי ליום חורף ולגשם שטיפטף לי על השיער ועשה אותו קצת גלי כזה, מגניב. עמדתי בתור לבית הקפה התל-אביבי, שם ישבתי עם חברות מימי ההייטק הלא מאוד עליזים שלי. ביחד ישבנו בקומה ה- 37 של עזריאלי וצפינו על מה שהיום הוא הבית שלי. אחר-כך הלכתי לבקר חבר יקר שעבר סוף סוף לגור עם החברה שלו בבית יפה של גדולים. בארבע, בגשם השוטף, הוא ליווה אותי לקלפי שלי בשדרות רוטשילד.
כשהגשם התחזק מדי ביקש החבר מאיזה איש להכנס אליו רגע, עד שיירגע בחוץ. לאיש, מסתבר, קוראים אורי83 והוא גר על השדרה באיזו דירה הזויה שפתוחה לרחוב. טיפוס מרתק. קצת לא מכאן כזה. מההזויים שעושים עליהם מדי פעם כתבות על ההווי התל-אביבי הצבעוני. לא נראה לו שהוא יצליח להגיע לבת-ים להצביע, אבל אם כן הוא יצביע לליברמן. תשמע, הסביר לידידי הטוב, אם בא אליך אורח אתה חייב לארח אותו יפה. מציע לו קפה, נותן לו משהו לאכול. לא נעים לך אז אתה נותן לו להשתמש לך בבית. אבל באיזשהו שלב נמאס לך. ואז אתה צריך להחליט אם להתחתן איתו או להתגרש. אני בעד לגרש.
לרגע זו נשמעה מטאפורה טובה. רק שאז נזכרתי, ביני לביני, שבמציאות הגשומה שלנו ה"אורחים" האלה הם אלה שבעצם פלשו להם הביתה. ככה זה כשנהיים עיוורים לבסיס המטאפורי. הולכים להצביע לליברמן, או כמאמר אורי83: "ואם כבר - אז לזיין אותם עד הסוף!"
כבר מזמן לא הרגשתי כל-כך סתם כששמתי פתק בקלפי. בלי תקווה, כמעט ובלי אמונה. הרבה הרבה יותר התרגשתי כשביקשו ממני להכנס שנית אל מאחורי הפרגוד ולהצביע שוב, הפעם בשביל מינה. אותו הפתק, רק בתוך מעטפה חומה. חבל רק שמהחלון שלי אני לא אראה את הקול שלי, קלטתי פתאום, כי מינה זה ערוץ 2 ועל הבניינים כבר מקפצות כמה שעות הספרות 10.
לא בא לי לראות את תוצאות המדגם. בכלל - קצת חבל לי שעירבו אותי בכל זה. כמו כל דבר אני לוקחת את זה עמוק לליבי ונעצבת על התוצאות הצפויות. מבחינתי - מה שלא יהיה - זה לא מה שהייתי רוצה. ליברמן וביבי מפחידים אותי עד כדי חלומות סיוט, לציפי אני לא מאמינה ואת הנבחרת שלה אני שונאת וברק... אין לי מה להגיד עליו. גם עליו אני לא סומכת ובמילא הוא הולך להתאדות אל המליונים שלו בקרוב.
השבוע האישי שלי התחיל בטוב. אבל ביום הזה, ללא מטריה, נפלו עלי - מלבד הרבה טיפות של גשם - גם עצב וייאוש ותחושת מיעוט ובדידות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
