החנויות מלאות פרחים אדומים ובלונים בצורת לב. תוכניות הבוקר מציגות מתנות לו ולה וברדיו מנגנים שירי אהבה בכל השפות. ישבתי הערב במרפסת שלי, עישנתי סיגריה טעימה ושמעתי ברדיו את ארקדי דוכין מבצע באופן מופלא את "מרוב אהבה" של יוסי בנאי. הוצאתי נשיפה של עשן והתענגתי – כמה יפה!
ואז זה היכה בי. כל הרעיון הזה, של לחיות, חייב להיות מלווה באהבה. ויודעים מה? לא רק בה. חייבת להיות גם התאהבות. כי יש משהו בהתאהבות שמתחיל בבסיסו באהבה לעצמך וממשיך באיזו חיוניות נהדרת, עשיה והתרגשות כלפי חוץ.
ומכאן הגעתי להתאהבויות שיש לי, שמחזיקות אותי חיה. ואף אחת מהן, הבנתי פתאום, היא לא התאהבות בגבר. אז ברור שהכי קל ואוטומטי לנו לחשוב על התאהבות במושא אנושי כלשהו, אבל אני דווקא חשבתי על התאהבויות אחרות שבשבילן שווה לי לקום בבוקר. על ההתאהבות שמתפתחת בי כל פעם שאני יוצרת ציור חדש ומחכה כבר להמשיך אותו, על רגעים טובים ומרגשים של חברוּת, על שיר יפה שמפתיע אותי ברדיו, על שמחת הגוף אחרי השחיה, על טקסט חד-פעמי ביופיו שכתבו בלוגר או בלוגרית, על ספר שמחכה לי על המיטה לרגע בו אכנס לפוך ואמשיך כבר לקרוא בו, על ירח מלא שזורח, על התפנקות של פילי על ברכיי, על בגד חדש שקניתי ושאולי אלבש מחר, על התגובות שאני מקבלת מכם על פוסט שכתבתי.
כשאני פוגשת אנשים דכאוניים (או חווה את הדכאון על בשרי) – אני מזהה שזה בדיוק הניצוץ שחסר. אין משהו שמחכה לך, אין את ההתלהבות הבסיסית שב'לשחק' את ועם החיים, אין את החדווה של העשיה. אין את הדבר הזה, המיוחד, שזורם בגוף במהירות גדולה מהרגיל, שמעיר במוח חלקים רדומים, שמחייה.
אז אני חושבת שזוהי התאהבות: הדברים הקטנים והגדולים שמלווים אותנו ושמציפים לנו את הלב בעוד קצת דם, בעוד קצת חיים. ואפשר מצידי להוריד את כל הקשקושים מהחנויות, את כל הארוחות ההיסטריות והרומנטיקה המאולצת. אפשר, במקום, להיזכר בכל הדברים שמפעילים לנו את השריר הזה ומאפשרים לנו, ברגעי חסד יומיומיים, להיות מאוהבים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
