איך לא שמתי לב ועברה כבר שנה. שנה מאז שעברתי לדירת האליפות הזו שאני חיה בה, שנה מאז שהתנגשה בי משאית מאחורה ברמזור אדום. תקופה מטורפת זו היתה, אין מה לדבר. בבית-החולים הייתי מאושפזת יומיים למרות שרצו לשחרר אותי אחרי יום, כי לא הסכמתי שישחררו אותי בלי שיכתבו שאני משתחררת עם כאבי צוואר וראש, שהמשיכו לכאוב לי עוד זמן רב. בפיזיותרפיה אמרו לי לשחות לשחות לשחות והנוירולוגית נתנה לי כדורי הרגעה פסיכיאטריים, שסירבתי לקחת.
היה לי חופש של שבועיים אחרי התאונה, שבו התרוצצתי כדי לחפש לעצמי אוטו חדש וכשחזרתי לעבוד נכנסתי היישר לתוך הטיפולים בילדים ולגמרי שכחתי את עצמי.
בינתיים המיגרנות שלי עלו דרגה. החלטתי ללכת לנוירולוג אחר. הוא בדק מלפנים ומאחור ואישר - כאבי הראש שלך נובעים, בין השאר מ'צליפת השוט' של התאונה. הוא רשם לי כדורים חדשים ושלח אותי, עם הפניה מסודרת, ל'מכבי טבעי'.
ב'מכבי טבעי' הציעו לי מיד דיקור. סירבתי. עוד בימים בהם סבלתי מהיד השבורה הלכתי לאיזה מדקר רוסי - נאצי כזה. הוא השאיר אותי לשכב לבד עם המחטים תקועות לי בגוף. רציתי לבכות מרוב בדידות. ובסוף אחד הטיפולים, כשבאתי להרים את השיער לקוקו נתקלתי במחט שנשכחה תקועה לי בעורף. לא חזרתי יותר וקיבלתי את כספי בחזרה. סיפרתי את זה הפעם לרופאה ויחד החלטנו שאני אתחיל טיפולי שיאצו.
בעצם רציתי לכתוב פוסט שלם עליו. על המטפל החדש שלי. גבר מהמם, חתיך ומתוק עם מגע עדין שהופך אותי מצד לצד ונוגע לי בכל הגוף וגם בבטן ומעל החזה. כבר שתי פגישות שאחריהן אני מסוחררת ועם כאבי ראש מוזרים, שהוא הזהיר אותי שיגיעו בעקבות הטיפול. בפעם האחרונה ששכבתי שם תחת הידיים שלו התאהבתי. ניסיתי להיזכר מתי נגע בי גבר שלא למטרות מיניות ולא הצלחתי. הוא הראשון. כל המסאז'ים שאי-פעם עשו לי גברים או שעשיתי להם נגמרו בסקס. אני לא יודעת מה עושים אחרת עם מגע של גבר. ועוד כזה מגע טוב.
פינטזתי שהוא קרא את התיק שלי, יודע שאני בעצמי מטפלת באחרים, חושב שהגוף שלי נפלא ומבין כבר שהזדמנתי לידיו כדי לגאול אותו מיסורי הבדידות שבטח מלווים את חייו. פינטזתי איך, בסוף כל המגע הזה, הוא נשכב על הגב שלי ומנשק לי את הצוואר.
בפסיכולוגית קוראים לזה העברה אירוטית. יש לי מטופל כזה - ילד חמוד להפליא מבית קשה וסבוך, שמאוהב בי. בתור דמות "אמא" בטיפול, ילד לא אמור להיות מאוהב בי בשלב ההתפתחותי הזה של חייו. מחר אביא את המקרה שלו להדרכה כדי ללמוד מה עושים במצב כזה. איך מתמודדים, בזהירות, עם התאהבות של מטופל - במיוחד כשהוא ילד. אבל בתור מטופלת אני עמוק בתוך הפנטזיות ורק מחכה כבר שיגיע שוב יום שני בצהרים כדי לקבל עוד מנה כזו של מגע קשוב ואוהב.
בינתיים אני אנצל את ההזדמנות לברך את עצמי על שנה ללא תאונות דרכים. בחיים שלי, בהם הנפש והגוף כה סבוכים זה בזה, אני יכולה לרשום כאן הישג מרשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
