בפעם הראשונה שהוא ישן אצלי היה לי חלום בלהות: ניגשתי למדף הספרים שלי וגיליתי שהוא ברובו ריק. הבנתי שמישהו פרץ לי הביתה ולקח לי הכל, ונכנסתי לפאניקה. ניסיתי לצרוח ולא יצא לי קול. חזרתי למיטה - שם ישנו - וניסיתי להעיר את עצמי הישנה. זה בטוח חלום, אמרתי לעצמי החולמת. אם תצעקי מספיק חזק את תתעוררי מהסיוט. או לפחות תעירי אותו. תצעקי חזק! אבל אף אחד לא התעורר ואני נשארתי עם המדפים הריקים מספרים והאבל על השוד שעשו לי.
כשהתעוררתי לבסוף סיפרתי לו את החלום. הוא הבין מיד במה מדובר. "אני הפורץ", אמר בהשלמה. מאז אני חושבת על זה. על כמה מעט מקום, אם בכלל, יש לי בשביל בן-זוג בחיי. השבוע, למשל, כל הערבים שלי כבר תפוסים. אתמול היתה השתלמות, היום הופעה, מחר שעור ציור, בחמישי אני אמורה ללכת לשתות עם חבר. אין לי מקום בשבילו. הספרים ש"נגנבו" לי מסמלים, כנראה, את הפחד הגדול שלי מפני גזילת הזהות שלי כרווקה שיש לה חיים מלאים ומספקים. לפעמים גם עמוסים מדי.
אתמול גיליתי, לחרדתי, שמכונת הכביסה הישנה הלכה לעולמה. אין ברירה, חשבתי מיד, מסתכלת על ערימת הכביסה האימתנית, חייבים לקנות חדשה. פעם זה לא היה ברור מאליו. הרי זה שאגור איתו - בטוח יש לו מכונת כביסה, אז מה צריך עוד אחת? עכשיו אני כבר צינית מדי, מפוכחת: לרגע אחד לא אשאיר את איכות חיי תלויה במישהו אחר, אפילו אם הוא כבר עם רגל אחת בתוך החיים שלי.
איזה מדף אני צריכה לפנות בשבילו? פעם לא הייתי צריכה בכלל לחשוב על זה. היו מדפים פנויים ממילא. היום הכל תפוס. חברים, בילויים, בלוג, עבודה, טלויזיה, ספרים, ציור... גם פילי ממש לא מרוצה מהסידור החדש שמתהווה. בשבת הלכתי לישון אצלו ולמחרת התחלתי את היום שלי ממנו וחזרתי הביתה רק בערב. פילי לא שתקה על זה. כשחזרתי הביתה גיליתי שחירבנה לי על השטיח באמבטיה וחמור מזה - שהשתינה לי על הפוך במיטה. רק כשהיתה גורה ממש קטנה - לפני תשע-עשר שנים - היתה עושה לי תרגילים כאלה. כעסתי עליה אבל גם הבנתי: גם אצלה אין מקום לדמות נוספת ברווקות המופלאה של שתינו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
