כבר הרבה זמן אני מרגישה שקשה לי לכתוב כאן מה שלומי באמת. מה קורה איתי, מה עובר עלי. הקול הפנימי שלי מיד עונה לי: את מי זה בכלל מעניין. הקול הקצת יותר שפוי אומר שהבלוג הזה קיים כדי לכתוב כל מה שעל ליבי ודי לעשות חשבונות. קולות אחרים, אמנם בתוכי אבל חיצוניים לי, מביטים עלי בשיפוטיות, מחפשים את המעידות שלי.
אני חושבת שהרבה מזה קשור לכך שנכנסתי לסרטים ממקום העבודה שלי, עליו אני לא יכולה לפרט כאן. תקעו לי מול הפרצוף מראה מזעזעת של עצמי, קשרו לי את הידיים ופתחו את העיניים שלי בכוח כך שאני לא אוכל שלא להביט. זה עינוי מתמשך ואני מתחילה להרגיש את ההשפעות של זה בכל תחומי החיים שלי. גם עם בחורים, גם עם חברים, גם כאן.
הרבה משקולות של בטחון עצמי שהצלחתי לאסוף בשנים האחרונות נופלות לי עכשיו מהגוף, יחד עם משקל שיורד ויורד ללא הסבר ברור. אני עומדת מול המראה הזאת ויוצא לי, מבלי שארצה בכלל: "את מזוייפת", "את אפס", "את טיפשה", "את מכוערת". אני יודעת שאלה שקשרו אותי לשם עומדים ומקשיבים ונהנים מכל מלמול כזה שיוצא לי ללא שליטה, אבל אני לא מצליחה להפסיק את זה.
אז כדי להסיח את הדעת אני מנסה לעשות דברים אחרים. בשבועות האחרונים עובר הגוף שלי בדיקות אוזניים, בדיקות דם, כדורים יומיומיים אלימים, מיגרנות אימתניות, שפתיים סדוקות וחרדות של לקראת ניתוח. עם מעט השפיות שעוד נותרה אני מנסה לאזן את כל זה. אז אני נותנת לו מגע של שיאצו מרגיע (שפותח לי צ'אקרות של פנטזיות בלתי פוסקות על השיאציסט) ויוגה ושחיה נעימה במיוחד ובגדים חדשים לפסח מתנה מאמא. אבל עיני התפוז המכני הפקוחות לא מאפשרות לי להנות לזמן ארוך מכל הטוב הזה.
אני צריכה הפסקה. ואני מרגישה שהיא כבר מתקרבת. באופן פלאי לגמרי הגיע פסח ואיתו שבועיים מלאים של חופש. אמנם גם במהלך החג אני צריכה לעבוד, אבל קצת, ובזמנים שלי, ויכול להיות שאפילו יורשה לי לסגור את העיניים לפרקים ולראות קצת פחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
