בואי תיכנסי, הוא מזמין אותי תוך שהוא מעביר ליטוף מרחף על היד שלי. מה שלומך? אני עונה שמצויין, מנסה להסוות את ההתרגשות שאוחזת בי בכל פעם שאני פוגשת אותו בשבועות האחרונים. ואתה? היה לי דווקא שבוע טוב, הוא עונה בטבעיות, בזמן שהוא חולץ נעליים.
הפעם אני מחליטה להיות נועזת יותר. אתה נותן גם טיפולים פרטיים? הוא עונה שכן – אצלו בבית או שהוא מגיע ללקוח. יופי, אני עונה. אני אקח ממך אחר-כך את הפרטים. כן, בסוף, הוא מאשר.
אני נשכבת על המזרון הדק שעליו פרש לכבודי מגבת חדשה ונקיה. נשימה עמוקה ומתחילים. לחיצה באזור השכמות, עוד אחת בכתפיים, לחיצות בגב התחתון, בעורף, הלוך וחזור, ימין ושמאל, רגל אחת ואז השניה. חיוך קטן מבפנים כשהוא מרים לי את כף הרגל ולוחץ עליה. למרות שהשרירים שלי לגמרי רפויים, הוא לא נותן לשום איבר שהוא מרים ליפול.
לחש. אני כבר יודעת שהוא אומר לי להתהפך, למרות שלא באמת שומעת מה הוא אומר. עכשיו מתחיל הקטע החשוף. השלב שבו אני לא יכולה להסתיר בטן, להצניע חזה. הוא לוחץ על הכתפיים מקדימה, לא מוותר על הכתף הפגועה. אחר-כך מושך אותן לאחור. הוא עובר לשבת מאחורי. אני נושמת את הנשימות שלו כשהוא מרים לי את הראש, בעדינות, ולוחץ לי בעורף. הוא מזיז לי קצת את השיער ולרגע אני חושבת שאולי הוא גם קצת משחק בו על הדרך. עורף, צוואר, שוב כתפיים.
אנחנו שנינו עמוק בתוך הנשימות כשהידיים שלו מגיעות לשרירי החזה העליונים שלי. אני מכריחה את עצמי לנשום באותו הקצב כשהוא נוגע-לא נוגע שם. יודעת שזה אזור של שרירים תפוסים ומנסה להתרכז בהם, בשרירים. זה לא קל. המחשבות כבר כמה זמן, אני קולטת, מרחפות בפנטזיות ולא בשרירים. הריכוז מופר סופית כשאני מרגישה אותו רוכן מעלי כדי להגיע לשרירי הבטן שלי. בעיניים עצומות אני לא יכולה להתעלם מכך שהפנים שלי הלכו לאיבוד אי שם בין החולצה שלו לבטן שלו.
מפסיקה לנשום. מסניפה ריח של כביסה מהול בקרם גוף עדין.
שלא יגמר הרגע הזה.
שלא יגמר.
השכל שלי לוקח לו הפסקת סיגריה כשאני מרימה מעט את הראש ופוגשת עם השפתיים שלי את הבטן השטוחה שלו. אני מרגישה אותו מתכווץ לרגע. עוצר הכל. שוב שקט. השכל שלי חוזר, רואה מה קרה בהיעדרו ומתחיל לצרוח עלי. אני לא מקשיבה לו. רק לרחשים שבחדר. אני מרגישה שהוא מתרחק ממני. את רואה? אני שומעת בכל זאת את השכל הצורח, אמרתי לך שזה לא מתאים!
מומו, אני שומעת לחש ליד האוזן שלי. אני פוקחת עיניים, מסובבת את הראש ומביטה לתוך העיניים השחורות שלו. הן מחייכות. הגוף שלי מסתובב אליו. הוא שולח יד ונוגע לי בפנים. סיפרו לי פעם שהשרירים של הלסת מאוד תפוסים כשאנחנו במתח. אבל הוא לא לוחץ שם. הוא רק מלטף. אני חושבת להגיד משהו אבל נאלמת. אני מגלה פתאום שהיד שלי מלטפת לו את הגב החלק שמתחת לחולצה.
הפנים שלו מתקרבות אלי ואני עוצמת את עיני בדיוק כשהשפתיים שלנו נפגשות. מרגע זה כבר כל הגוף שלי מלופף בשלו. רגל לרגל, בטן, חזה, שפתיים, לשון. אני מרגישה, לראשונה מזה זמן רב, שמצאתי את המקום שלי.
הוא מעביר אצבעות על האצבעות שלי ואני מרגישה שהוא מתנתק. מנסה לתפוס אותו ולא מצליחה. פוקחת עיניים ורואה אותו יושב ליד הגוף השכוב שלי, מנער את ידיו, מחייך.
אני מתרוממת לאיטי. הטיפולים הפרטיים, אני ממלמלת, זה לא בשבילי. אני לא בטוחה שזה ממש משנה לו. הוא לוקח את התיקיה שלי ומחייג מהטלפון שלו לטלפון המושקט שלי. הנה, עכשיו יש לך את המספר שלי. דברי איתי. אני פונה לכיוון הדלת. שיהיה לך חג שמח, מחייכת לעומתו. כן, גם לך, הוא עונה, מחייך לבאה בתור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
