אמא שלי החליטה שהיא חייבת ארון, כמו שהיתה רגילה משתי ההמלטות האחרות שהיו לה, עם שני חצאי האחים השחורים שלי. אז למרות שרק יומיים לפני כן היא עזבה את הבית ואת א' עם כל המטלטלין, בלי להודיע בכלל שהיא בהריון ובלי להתארגן על המקום החדש, היא בכל זאת הצליחה למצוא ארון. אני יצאתי ראשונה. נראיתי שחורה בהתחלה, כולי רטובה. וחשבו ששוב אמא שלי מסתפקת רק באחד שחור. אבל אני ידעתי את האמת - היו שם עוד שתיים שחיכו בסבלנות לתורן.
אחרי יצאה אחותי. היא היתה חמודה נורא, אבל אמא שלי המשיכה ללקק אותי ולתת לי מהחלב שלה ולא כל-כך התייחסה אליה. אני חשבתי שזה כי אני מיוחדת, אבל לימים הסתבר שכנראה משהו היה לא בסדר איתה כבר בלידה. חבל. היא היתה מאוד יפה, טריקולורית עם פנים מתוקות מאוד.
אחר-כך נרדמתי. ובבוקר כבר היתה שם עוד אחות טריקולורית שנראתה מאוד חזקה ומגניבה.
האחיות שלי
אמא שלי היתה קצת דכאונית, אבל ידעה את העבודה. היא חיכתה בסבלנות שנפקח את העיניים שלנו, שנעמוד על הרגליים, שנצליח ללכת. היא אפילו הרגה באכזריות יונה שהעיזה להיכנס לנו לבית והפחידה אותנו נורא. יום אחד, כשהייתי כבר בת שלושה שבועות וקמתי משינה מלאת חלומות טובים על פטמות וחלב גיליתי שאחותי היפה לא זזה. ניסיתי להקניט אותה. רציתי שתשחק איתי, אבל היא המשיכה לישון. אחרי כמה שעות לקחו אותה ויותר לא ראיתי אותה אף פעם. נשארנו שתיים.
אחותי קיבלה מיד את השם פצ'י - על שום הכתמים שעליה. לי לא ידעו איך לקרוא. חברה של הירושלמית אמרה שאני בכלל בן והשותפה של הירושלמית, שהיתה ערביה, אמרה שהשם פילי נורא מתאים לי, כי פילי זה חבר בערבית (לימים לא מצאו אף אחד שהכיר את המילה הזאת, אבל בינתיים מצאו לזה משמעויות אחרות, כמו אהבה בלטינית ורגש באנגלית). בכל מקרה, רק בגיל חודשיים בערך גילו שאני בכלל בת, ואז סוף סוף הניחו לי עם הציפיות להיות שובבה או אנרגטית.
האמא האנושית שלי
לימים למדתי להכיר את האמא האנושית שלי. היא היתה הסיבה שכמעט מתתי בעצמי כשהייתי בת פחות מחודשיים. בגלל שגרה בדירה שלא היתה שלה, והיתה קצת מעורערת אחרי הפרידה מא', הרגישה יותר אחריות על מה שקורה שם והחליטה לרסס את הבית נגד פרעושים. לזכותה ייאמר שהמדביר הבטיח לה שזה לא יפגע בנו. אבל זה פגע. וכשחזרה הביתה מהאוניברסיטה גילתה אותנו מחרחרות מתחת למקרר. היא לקחה מונית וטסה איתנו לוטרינר האליל שהזריק לנו כל מיני דברים וביקש ממנה להשקות אותנו עם פיפטה במים עם סוכר. פצ'י - אחותי החזקה, התאוששה מיד. לי לקח כמה ימים, שבהם הייתי די סמרטוט. אבל חזרתי לעצמי בסופו של דבר.
בייבי הערס
אחר-כך עברנו לדירה עם שותפות שהיה להן חתול ערס בשם "בייבי". השותפות לא הסכימו לכל הבלגן הזה ובהחלטה של רגע האמא האנושית שלי החליטה להיפרד מהאמא הביולוגית שלי ומסרה אותה לאחותה. ככה נפרדתי מאמא שלי. זה היה קשה, אבל למזלי אחותי נשארה איתי. היא דאגה להסיח את דעתי - התגלגלה איתי על השטיחים, קפצה עלי, לימדה אותי לשחק עם כדורי נייר ולא נתנה לי לישון הרבה כמו שאהבתי. אין ספק שאחותי הקטנה היתה מגניבה והרבה יותר בוגרת ממני. לי תמיד קראו תינוקת.
את בייבי הערס לא עניין שהיינו גורות. הוא היה עולה עלינו מאחורה כמה שרק היה יכול. כשהיינו בנות חצי שנה האמא האנושית שלי, שדאגה שנכנס להריון מהמגעיל הזה, לקחה אותנו שוב לוטרינר החמוד והוא עיקר אותנו. לא היה אכפת לי, אם כי היום אני מבינה שזה אומר שלעולם כבר לא אהיה אמא. אבל אולי זה עדיף - ככה אני יכולה להשאר צעירה לנצח!
זמן קצר אחר-כך עברנו שוב דירה. היא היתה קטנטונת אבל עם גג מגניב. פצ'י לימדה אותי איך אפשר, דרך הגגות של השכונה, לרדת למטה ולשחק בחוץ. עולם חדש ומופלא נגלה לפני ומאז אני מאוד אוהבת לשחק בחוץ.
הייתי חתולה די חולנית, אני חושבת. הצלחתי לשבור את הזנב שלי, את הרגל הקדמית, היתה לי תקופה ארוכה של נזלת כרונית והתעטשויות מעצבנות וננשכתי פעמיים על-ידי חתולים אחרים. אבל כבר כמה שנים שאני בסדר, אז כנראה הגיל והנסיון והאהבה של האמא האנושית שלי עושים את שלהם.
פצ'י לא אהבה את העובדה שעברנו מירושלים לתל-אביב. עוד יותר היא לא אהבה את העובדה שגר איתנו עוד מישהו בדירה (המכונה פה "המיתולוגי" משום מה). אז יומיים אחרי המעבר, כשיצאנו לבדוק את השכונה החדשה, היא אמרה לי: "פילי, תשמרי על עצמך ועל מומו, טוב?" והלכה. ולא חזרה יותר. בכיתי במשך חודשים. זה היה האובדן הכי גדול שחוויתי בחיי. אבל הזכרון שלי קצר, והזמן הוא מרפא טוב, אז הצלחתי להתגבר. מה גם שגיליתי שזה דווקא די נעים להיות בת יחידה.
עשר שנים מיוחג'ות
יש עוד המון מה לספר על עשר השנים שבהן חייתי. יכולתי לכתוב פוסט שלם, למשל, על הפעמים שברחתי מכלבים ועליתי על מקומות גבוהים מדי. פעם אחת זה היה עץ בגובה של קומה שלישית והיו צריכים להזמין בשבילי לוכד חיות מיוחד. בפעמים האחרות אלה היו גגות מפחידים בתל-אביב. אפשר להאריך ולספר על איך בזכותי האחיינית של האמא האנושית שלי התחילה לזחול כשרצתה לתפוס אותי ואיך עשו לי רייקי בקיץ שהרגיע אותי. יש גם מלא סיפורי גבורה שלי על מעברי הדירות, על ארנב שמצאתי ליד הבית שלנו במושב, על עכברים שתפסתי, על שממיות שהרגתי... אבל אני מבינה שכרגיל אני מדברת יותר מדי.
אז אני רק אסכם את זה ככה: עברו עלי עשר שנים ממש מיוחג'ות. אני חושבת שחלק מזה קשור לאמא האנושית שלי, כי אחרי כל התלאות האלה ובסופו של יום - זה רק אנחנו שתינו. אני מאוד קשורה אליה והכי אוהבת להפריע לה כשהיא יושבת מול המחשב. אבל אני גם אוהבת לשבת לה על הברכיים בכל הזדמנות, לספר לה איך היה בחוץ עם החתולים האחרים, לגרגר לה, שתדע שנעים לי, לישון איתה ליד הכרית שלה ולהעיר אותה בשעות מוזרות כדי שתיתן לי להכנס או לצאת מהדלת.
אני מצטערת אם זה היה ארוך. אבל אני קצת מתרגשת פשוט. כי אני בת 10 היום. וחוץ מקופסת שימורים משובחת שאני אקבל על הבוקר אין ממש משהו שחסר לי בחיים. ורציתי להגיד שאני שמחה שנולדתי ואני שמחה על האמא האנושית שלי ושמחה על השינה ושמחה על החוץ המרתק ולא פחות שמחה על הפנים החם.
וכמו בכל יומולדת משובחת, אי-אפשר להסתפק רק במילים. אז הנה מצגת תמונות...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
