Fucking Union

לא.

לא נראה לי שהייתי מחזיקה שם מעמד.

פרנקל אמר שהיה צריך שם משהו או מישהו שיחזיק, שיתן משמעות. הוא - היה לו מחקר כתוב לפרסם. לאחרים היו אהובים שהם האמינו שעדיין חיים ושברגע שכל הזוועה הזו תיגמר הם יפגשו אותם.

אני לא הייתי מצליחה להחזיק את התקווה למשהו טוב שיבוא אחר-כך. אפילו אנה לא הצליחה, אז שאני? אני כזו חלשה. כל שטות קטנה מרעידה אותי כאילו עברתי לפחות התפרצות של הר געש עם לבה זורמת לרגלי.

אני גם פסימית נורא. הייתי אומרת כל הזמן בלב שזה בחיים לא יגמר ואין טעם. שהרוע יצא לבסוף והוא ישלוט מעתה ועד עולם.

ומצד שני, יכול להיות שבדיוק בגלל כל זה הייתי לוקחת את הדברים שלי ובורחת משם בזמן?