במהלך השבוע שלי אני נעה בין חולון להרצליה לאזו"ר לתל-אביב להוד השרון לקרית-אונו לגבעתיים. ובכל מקום כזה אני פוגשת אנשים שאני עובדת איתם, חברים קרובים ורחוקים, סטודנטים, מטפלים, מדריכות, משפחה. ולא משנה אם אני לובשת גדול או צמוד או חצאית או ג'ינס חדש או מכנס ישן לכולם אותה התגובה כשהם רואים אותי: יו! איך רזית! וזה גם לא משנה אם הם רואים אותי הרבה. את ממשיכה לרזות, נכון? הם אומרים, לפעמים בפרגון, לפעמים בתוספת 'זה לא יפה לך לפנים'. אפילו אמא שלי כבר מודה: רזיתי.
הולכת ונעלמת. העור נמתח מחדש על פחות שומן, הבגדים כולם גדולים עלי, המשקל בבריכה מראה על שמונה קילו פחות משהייתי בקיץ. אני לא מרגישה את זה בדמות המשתקפת אלי במראה, אבל נאלצת להודות שאני קלה יותר עכשיו. קטנה יותר. פיטר-פנית שמתקשה לעוף אבל רוצה להישאר צעירה לנצח. לא לראות את הגיל, לא להכיר בקמטוטי הצחוק בעיניים או בביציות שאומרים לי שמתקלקלות, לא לגדול. הולכת הפוך, עצומת עיניים, מחפשת יד שתוביל אותי כדי שלא אפול מהמדרכה לכביש. מחפשת ולא מוצאת. ובינתיים מצטמצמת בתוך העור שלי, מבלי להבין על מה ולמה.
נורית זרחי כתבה ספר מופלא עם שם מאוד לא פוליטיקלי קורקט* על חתולה שנורא רוצה שאמא שלה תשים אליה לב. בעקבות הצעותיו של חתול-יועץ היא עושה את עצמה גדולה מאוד או קטנה מאוד, פטפטנית או שותקת. לחתולאמא שלה אין סבלנות לכל זה. בסוף היא מרימה ידיים והולכת הצידה לבכות. הדמעות הופכות אותה לשקופה והיא נעלמת להרבה זמן. חתולאמא נהיית מודאגת ובאה לחפש אותה. היא מוצאת דמעה במקום חתלתולה ומלקקת אותה, וכך מגלה אותה מחדש. ספר שנוגע להרבה ילדים שאני מטפלת בהם וגם לי. כאן בבלוג כמו בחיים אני נראית לעצמי כמנסה פעם את הפטפוט ופעם את השתיקה. פעם את הגדולה ופעם את הקטנה. הכל רק לא להיעלם ולהשאיר אחרי דמעה.
*אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי מי בעולם כולו יצליח בזה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
