נסעתי לי בגטס שלי, עם שתי שקיות לבנות מלאות במבחני מועד ב' מאחורה, כשהסלולרי שלי צילצל ממספר לא מזוהה. חיברתי בזריזות את האוזניה ועניתי. מדברת זהבית ממדור בחינות, ענה הקול. תגידי, כמה שקיות של מבחנים לקחת? נתתם לי שתיים, עניתי, מבולבלת. טוב, אמרה בהקלה. אז מסתבר שלקחת שקית אחת של הקבוצה השניה. והמתרגל שלהם הגיע לקחת את השקית שלו והיא אצלך... מי זה, דני? שאלתי, תני לי לדבר איתו.
דני מחוייך ומתוסכל על הקו. הכרתי אותו כשהתרוצצנו שנינו בין הסטודנטים לעזור להם עם המבחנים במועד א'. את הפסקות הסיגריה עשינו ביחד. הוא היה נחמד ומעניין. וחכם. ויפה. ונמוך. וסיפר על החברה שגרה בחיפה ועל לימודי התואר השני הקשים. קבעתי איתו שיבוא אלי לקחת את המבחנים, תוך שאני מקללת את החבר'ה ממדור הבחינות על הפאשלות שהם עושים.
כשהגיע מצאנו את עצמנו מפטפטים ברחוב, עד שנענה להזמנה שלי לעלות אלי לגג שטוף השמש שמתפקע מפריחות בשלל צבעים. בדרך עוד הספיק לבחון את כל הספרים שלי בכונניות השונות, התרשם מהדיסק (הישן) של אבישי כהן ותיחקר אותי על הציורים שתלויים על הקירות שלי. המחמאות על הבית שלי לא פסקו במשך דקות ארוכות ואני התמוגגתי. לא כלכך בגלל המחמאות אלא כי אני כבר באמת לא רגילה לגברים שבאים אלי הביתה ומסתכלים מסביב, מנסים ללמוד על דיירת הבית דרך הקירות, מצליחים לקלוט דברים דרך שמות של ספרים ומוסיקה, דרך פריחה או סידור של רהיטים או תמות של ציורים שבחרתי לתלות.
אני כבר לא רגילה לגברים שמבינים מטאפורה טובה מהי.
פעם זו היתה הסביבה הטבעית שלי. אנשים שמסתכלים על העולם בעיניים פקוחות, סקרניות, שמתעניינים בעומק של מי שעומד מולם, שמשתעשעים בפרשנויות. כבר שנים, מאז שאני לא סטודנטית, שהסביבה שלי מרגישה לי מנוונת, חיה את החיים הגולמיים. סביבה שמתעניינת יותר בכמה פעילות גופנית אני עושה מאשר באיזה ספר אני קוראת. אני מרגישה עוף מוזר כמעט בכל מקום, מתנצלת על השפה שלי, מנסה לשמור כל הזמן על פרופיל נמוך, מתאימה את עצמי לשפה הדלה בחדר המורים או באתרי ההיכרויות.
מזל שיש לי את הבלוג הזה ואת החברים שרכשתי דרכו, שמבינים.
פיטפטנו יותר משעתיים. היה כלכך קל, לעזאזל. ו... כן, גם מרגש. כשהוא עזב לבסוף ניסיתי לחשוב למה כבר אין לי את זה בחיים. התבאסתי עמוקות על שהוא תפוס, למרות שזה היה הגיוני באיזשהו מובן. האנשים האלה, שקל לי לתקשר איתם, תמיד תפוסים. משהו קורה להם, כשהם הופכים לרווקים, שמתקלקל לגמרי. בחור יכול לשלוח לי שירים מצויינים ולהכחיש בתוקף שיש למילים שלהם איזושהי משמעות מעבר לכך שזה פשוט שיר יפה. אחר יכול להיות נבוך משאלות שאני שואלת, כי הוא חושב שאני 'חופרת'. נמאס לי להתנצל על התכונה הזו שלי. אני לא 'חופרת'! אני מתעניינת, אני רוצה להכיר, אני סקרנית לגבי אנשים, אני אוהבת לדעת מי הם מבפנוכו. והייתי רוצה שגם הם יעשו את אותו הדבר בדיוק לגבי. שיאהבו לדבר את הדברים ולא רק עליהם. אבל זו לא השפה שלהם וכמה שאנסה להתאים את עצמי - אני לא יכולה. זו לא אני.
הפגישה הזו עם דני גרמה לי להיזכר בסגנון התקשורת שאני כלכך פורחת בה. גרמה לי להיזכר שיש עוד גברים בעולם הזה - כנראה מעטים - שיכולים להתאים לי ואני להם. אז אני לא אפסיק לרצות. אני לא אכנע לרעיון הזה שאי-אפשר. אין לי ברירה אלא לרצות את האפשר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
