על הנייר הוא נראה כמו מישהו שמאוד מאוד מתאים לי. מעבר לעובדה שהוא גר מרחק של דקה וחצי הליכה ממני, הוא גם נחמד נורא, אוהב חתולים, מוסיקאי, איש שיחה, אכפתי, קשוב ורגיש. כבר נפגשנו שלוש פעמים, דיברנו הרבה ושרנו ביטלס ושלום חנוך וניגנו יחד בגיטרות ופסנתר. היה כיף. אז למה למה למה אני לא נמשכת אליו בכלל? באג בתוכנה. אין לי הסבר אחר. טוב, הוא גם לא נראה משהו, די חנון ולא מצחיק לי איתו. אבל כבר נמשכתי בעבר לאנשים שלא היו הכי יפים או מצחיקים בעולם, וגם עם חנונים אני מסתדרת, אז זו בטח לא הסיבה. אפשר להגיד ש"הוא פשוט לא עושה לי את זה", אבל אני מנסה להבין את הסיבות העמוקות יותר. האם ייתכן שאני נמשכת רק למניאקים המגעילים? שאני שבויה עמוק בתוך הקלישאה של עצמי? וגם אם כן - אז שוב - למה?
בינתיים אין לי תשובות לעצמי. אני מבינה שזה בלתי נמנע ואני אצטרך לגמור את העניין. הייתי רוצה להצליח להתעלות מעל האינטואיציות (הלא אמינות) שלי ולתת לזה צ'אנס, אבל בחיי - אני אפילו לא מסוגלת להתקרב למצב של נשיקה איתו. אז לא? באסה. הוא בחור טוב. אין בו שום דבר משמעותי לא בסדר. הוא מרוב הבחינות מתאים לי וזה מתסכל לאללה.
סליחה שלא עניתי לכל התגובות על הפוסט הקודם. במקביל לפרסום הפוסט שלחתי את הציור לשתי חברות - זו שציירתי אותה וזו שצילמה במקור את התמונה. המצויירת לא ענתה בכלל, והצלמת קטלה. זה המאיס עלי את כל ההתעסקות עם הציור, וכמה שהוא טוב בעיני - הוא הולך לקבל מקום של כבוד מאחורי איזו כוננית. אם מישהו חפץ לעשות עליו בייביסיטר במקום קצת פחות מאובק - שיגיד. יחסי האהבה-שינאה שלי כלפיו לא מאפשרים לי לגעת בו יותר.
נותרו לי עוד ארבעה כדורים מתוך השישים שנאלצתי לבלוע בחודשיים האחרונים. אני תולה בכדורים האלה הרבה יותר תופעות לוואי ממה שחברת התרופות מעידה עליהם. העובדה שהם גזרו עלי חודשיים בלי אלכוהול היא כמעט בלתי נסלחת, אבל לזה מצטרפים גם עייפות כבדה מדי, חוסר באנרגיות ברמות שאני לא מכירה על עצמי, חולשה כללית בגוף, הפרעות אכילה מוזרות, קושי בלשמור על קשר עם חברים ושפתיים מתקלפות. עוד ארבעה כדורים ודי. אחר-כך כל התירוצים עפים לעזאזל ואני מקווה לחזור לחיי מלאי המרץ. הבטחתי לעצמי להפסיק לעשן אז, אבל ככל שהמועד מתקרב זה נראה לי יותר ויותר בלתי אפשרי. אוהבת לעשן, לכל הרוחות. מה אני יכולה לעשות.
מרגע שפסח עבר שתי העבודות שלי עברו לכוננות ספיגה של סוף ופרידה. כולם - מטופלים, סטודנטים, מורים, פרופסורים - מחזיקים טבלאות ייאוש עם איקסים גדולים לקראת סוף יוני. אני סופרת עם הילדים את מספר הפגישות שנותרו. 6 מרגיש לכולנו יותר מדי. איך נפרדים בשש פגישות. המדריכה שלי הזכירה לי שלקראת פרידה צריך להתחיל לכסות פצעים שנפתחו, והדרך הכי טובה לעשות את זה היא להיזכר בכוחות שלנו. אז עם הילדים התחלנו ליצור מגנים (כמו האלה של האבירים) שעליהם הם מציירים את הכוחות שלהם, וזה עובד מצויין ומרגש. אני מנסה לחשוב על ההגנות שלי ועל הכוחות שמחזיקים אותי. מרגישה כרגע נטולה.
ובכל זאת, אספתי היום טיפות כוח מתוך מֵיכל אהבתי לגינון, קניתי במשתלה הקבועה שלי 50 קילו של אדמה ופרחי בשמת בשלושה צבעים ושתלתי הכל בארגז שנראה כמו תיבת אוצר שאחת השכנות הניחה לי בגינה. אחר-כך משכתי לשם זרוע מהטפטפות שעשיתי בשנה שעברה. והשקיתי. אני רגילה שהאביב מביא איתו עוצמות חדשות. מנסה לספוג אותן לתוכי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
