מדו כתבה על זה ואז גם נ"ב. נהיה לי חשק לכתוב קצת גם על שלי.
שלא כמו בציור הזה, שציירתי לפני כמה שנים, הציצים שלי גדולים. ממש גדולים. D80 ולפעמים גם יותר. הנטייה הראשונית של אנשים היא להגיד שכיף לי. לי עצמי לקח שנים ארוכות להכיר בכך. בכיתה ז', כשכל החברות שלי הלכו לרכוש חזיות ראשונות, אני הבטתי מהצד. לא היה לי כלום. בכיתה ח' המשחק האהוב בהפסקות היה למשוך אחת לשניה את החזיה מאחורה. אני עשיתי זאת בהנאה, בידיעה שאי אפשר להחזיר לי כי לי אין. הוידאו ממסיבת הסיום של החטיבה בכיתה ט' הוא העדות שלי: הייתי רזה ושטוחה. ואהבתי מאוד את העובדה הזו.
בבסיס שלי אני טום בוי. כל ילדותי טיפסתי על עצים, הייתי אלופה במחניים, ראיתי עם אבא שלי כדורסל והצטיינתי במתמטיקה. שלושה חודשים לפני שעשו אותי איבדה אמא שלי בהפלה טבעית בן. אולי בגלל זה דאגה אמא שלי לקצקץ לי את השיער בשנים בהם גילי היה בן ספרה אחת. היא היתה מאוכזבת, אני חושבת, שיצאה לה עוד בת ואני - ילדה טובה שכמותי - ניסיתי לספק לה את הבן שחלמה עליו.
בכיתה י', כשפניי התכסו חצ'קונים לרוב, שלח אותי רופא העור לגניקולוג שנתן לי גלולות דיאנה. לקח לגלולות קצת זמן עד שהפנים שלי נרגעו קצת, אבל במקביל התחילו לצמוח לי המרפסות. ההאשמות שהאשמתי את הגלולות נידחו על הסף אצל הגניקולוג. הגלולות יכולות להגדיל קצת, אמר, אבל לא עד כדי כך. לא רציתי אותם. הם הכבידו עלי והביכו אותי. בערבים הייתי יוצאת לריצות ארוכות בשכונה, כי שמעתי שלספורטאיות אין ציצי גדול. מיותר לציין שזה לא ממש עזר, מה גם שלא ממש התמדתי.
חברה שלי, שלמדה איתי בי"א מספרת שיום אחד הגעתי לכיתה וכל העיניים הופנו אלי באחת. יום אחד היית בלי, היא מספרת, וביום שלמחרת היו לך ציצים ענקיים! זו היתה מועקה גדולה. התחלתי לקנות חזיות אימתניות במשביר לצרכן שילחצו ויסתירו ויעצבו. ורק שלא יראו לי. אני זוכרת את עצמי הולכת בגיל 17 ברחוב, בטוחה שכל מי שעובר מולי צוחק עלי על מה שהולך לפני. אלה היו שנות התבגרות לא פשוטות.
בשנים הראשונות הייתי מכבה את האור לפני שהרשיתי לבחור שאיתי להוריד לי את החזיה. כל-כך התביישתי. סיגלתי לעצמי הליכה שפופה, עם כתפיים שמנסות להסתיר את הדבר הזה שהן סוחבות. בתור כתבת צעירה, כתבתי על ניתוחים פלסטיים. ביקשתי מהמנתח הפלסטי שראיינתי להראות לי הקטנות חזה וחלמתי על היום בו אעשה גם אני ניתוח שכזה. היה לי ברור שככה אני לא רוצה.
מה עשה את השינוי? אני מנסה לחשוב. זה לא היה א' הבתול שאיתו הייתי חמש שנים, במערכת יחסים יותר חברית מאשר מינית. אולי זה התחיל עם המיתולוגי, כי אני זוכרת אותנו מסתובבים בבית ערומים. אבל איתו אני חושבת שהייתי משוכנעת שהוא אוהב אותי ולכן מקבל אותי עם כל הפגמים שלי. והציצים הגדולים היו, לתפיסתי, פגם. אני לא זוכרת אותו מחמיא לי עליהם או את עצמי שמחה איתם. כנראה שהמפנה חל רק אחריו.
עם הפרידה מהמיתולוגי התחילו להיות לי ידידי נפש. לעומת הבמאי שהכרתי עוד מתקופת התיכון ושתמיד אהב (ואוהב עד היום) ציצים קטנים וגוף נערי, הנשוי והמושבניק התחילו לפמפם לי את השתאותם הבלתי פוסקת מהחזית שלי. אנפ, כמובן, הצטרף בשמחה לחגיגת המחמאות. התחלתי להסתכל על עצמי במראה קצת אחרת. לראות את היופי שבשילוב של גוף רזה עם ציצי גדול. אני חושבת שהמאבק האמיתי היה לקבל את עצמי אישה. להפסיק להעריץ את האישיות הנערית ולהעריך את הנשיות שלי. לקבל אותה לחיקי ולערסל אותה.
בשנים האחרונות למדתי גם להתלבש. לא עוד גולף, חולצות סגורות וחזיות מינימייזריות מכוערות, אלא חולצות וי מחמיאות וחזיות טובות ויפות מבית women only. אני עדיין נאבקת קשות בקניית בגד ים. אני לא מצליחה למצוא לי בגד ים שיחזיק אותם היטב, יהיה יפה ובמקביל שיהיה לו חלק תחתון קטן. לים אלך היום עם חזיה שחורה ותחתונים. פאדיחה. צריכה למצוא לזה פתרון עוד הקיץ!
עוד דבר שגרם לי קצת לראות את העולם במבט ריאלי יותר היה דוגמניות העירום שאני מציירת. מלבד אחת, בת 20, שהיה לה גוף מושלם וציצים קטנים, עגולים ויפהפיים מהסרטים, לא נתקלתי באף אחת עם ציצי מושלם. קטנים או גדולים - לכולן הם זזים כשהן שוכבות על הצד או על הגב או כשהן מתכופפות. אני נמשכת מאוד לצייר אותם, רואה את ההבדלים העצומים בין דוגמנית אחת לאחרת ומבינה סוף סוף איך זה באמת נראה מתחת לבגדים. לא מושלם, לא שווה, לא כמו בציור ההוא שציירתי לפני כמה שנים.
היום אני מתנהלת עם הציצים שלי בגאווה. עשיתי כברת דרך ארוכה כדי להגיע לזה. אני נהנית וגאה להראות אותם למי שמגיע לשלב ההוא של לפתוח לי את החזיה. אני מתענגת ממחמאות ולא מתכווצת ממגע. כשאני מסוכסכת עם חלקים אחרים במראה שלי, אני נזכרת ביתרון הציצים שלי. היום הם מקור גאווה אמיתי, מקום בטוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
