אֵין לִי טְעָנוֹת אֶל הָאָבִיב,
שֶשָּב וְהוֹפִיעַ.
אַינֶנִי מַאֲשִימָה אוֹתוֹ בְּכָךְ
שֶהוּא מְמַלֵּא, כְּמִידֵי שָנָה,
אֶת חוֹבוֹתָיו.
אֲנִי מְבִינָה שֶהָעֶצֶב שֶלִּי
לֹא יִבְלוֹם אֶת צְמִיחַת הַיֶּרֶק.
הָעֵשֶב, אִם יִתְנוֹדֵד בְּהִיסוּס,
אֲזַי רַק בָּרוּחַ.
זֶה לֹא מֵסֵב לִי כְּאֵב,
שֶלִּקְבוּצַת עֲצֵי הָאַלְמוֹן שֶמֵעַל לִפְנֵי הַמַּיִם
יֵש שוּב בַּמֶּה לְרַשְרֵש.
(ויסלבה שימבורסקה)
כלומר זה כן, קצת, כואב לי לחוות את האביב המתחדש ואת סיומה של עוד שנה מבלי שהשגתי את מה שרציתי. מבחינה מקצועית קיבלתי כמה סטירות מאוד חזקות השנה, במיוחד בשבוע האחרון. ומבחינה זוגית - זו היתה השנה הכי שחונה בחיי. החוץ ממשיך להיות ולהתרחש ואני מרגישה פעם רוקדת איתו ופעם מוקאת מתוכו. השנה הרגשתי המון את הקצוות. הרגשתי שאני שוב ושוב מנסה להיכנס לזרם של מה שקורה שם בתוך המסגרות שאני אמורה להשתייך אליהן ולא מצליחה. נזרקת לשוליים, מושפלת, לבד. נאחזת ב"אמת" שיצרתי לעצמי כמשענת קנה קש רצוצה ועייפה.
(גם מירית הלכה עם האמת שלה. נו יופי. אפילו בעיני היא נדמתה כפריחה פאתטית. אפשר לחשוב: אמת).
יש לי עוד חודש וקצת כדי לסחוב את השנה הקשה קשה הזו. בתוך כל המועקות של בדיקת אינסוף עבודות, של קימת בוקר מוקדמת כל יום, של הכנת הרצאות לסטודנטים וכתיבת דו"חות על הילדים, אני צריכה גם להחזיק את כל ההתפרקויות הנפשיות שסביבי. ילדי ו' שלי מבוהלים לחלוטין מהמעבר לחטיבות, הדלדים שלי הולכים מכות בהפסקות, האבא חולה הנפש של המטופלת הכי קשה ומאתגרת בת השבע שלי הולך להוציא אותה, שוב, מהארץ, ואת הסטודנטים שלי אני צריכה להחזיק קצר כי הים קרוב והם לא מצליחים להתרכז עם הריח הזה שלו.
אז אני מחזיקה היטב את הטיפולים ואת השיעורים, אבל לא ממש את עצמי. אני נעה בין מוטיבציה גבוהה למלא את חובותי המקצועיות - מוטיבציה שמחזיקה גג שעה - לבין הצורך הבלתי נשלט כמעט להרפות מהכל ולהיעלם לתוך איזו בועה מבודדת שלא באמת קיימת בחיי. אני גם נעה בין תיעוב כלפי כל מה שקשור לנסיון למצוא לעצמי בן-זוג לבין כמיהה אדירה לאהבה.
אני נפרדת במועקה כבדה מהשנה הזו.
היום קיבלתי את הימים והשעות שבהם אלמד במכללה בשנה הבאה. למרות הקשיים שהיו לי, אני הולכת ללמד שם הרבה יותר מהשנה. שזה טוב, כי זה שווה הרבה מאוד כסף. גם במערכת החינוך אני אמשיך לעבוד בשנה הבאה, עם האישור לעבור מבית-הספר שעשה לי המון רע בשנתיים האחרונות לבית-ספר אחר. אני מנסה להביט על איך שתיראה השנה הבאה, משכנעת את עצמי שהשכלתי לקחת השנה את הקשיים והכשלונות ולהפוך אותם למשהו מצמיח בשביל שנה הבאה. אני מפחדת לחזור שוב על אותן הטעויות, ויודעת שזה יכול לקרות כשאת עובדת בתוך מסגרות שלא באמת מעריכות אותך ומתאימות לך.
רק לאחרונה אני מתחילה להבין כמה אני לא מתאימה לעולם שסביבי. כמה אני שוליים בו. גם היותי רווקה בגילי, גם המקצוע שבחרתי לי (או שבחר בי, תלוי איך מסתכלים על זה), גם חוסר הידע שלי לשלוף ציפורניים איפה שצריך, ובעיקר ההליכה התמימה שלי אחרי אידאלים שאימצתי לעצמי עם השנים, שרק מתסכלים אותי במפגש שלהם עם המציאות.
הכי הייתי רוצה שכל זה לא יסב לי כזה כאב. שלא יהיו לי כיווצים בבטן ממחשבות על הגיל החברתי שלי, על מה שחסר לי או על מה שלא מצליח לי כמו שלכולם. הייתי רוצה להיות יותר שמחה עם מה שכן יש לי. אבל כרגע אני לא. אז לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
