Fucking Union

חברה מצלצלת לחברתה לשבת איתה בקפה בעיר. בלי הילד? הפעם בלי.

לוקחת את האופניים ובאה. על חשבון עוד כמה עבודות שצריכה לבדוק. חברות יותר חשוב.

פגישת בזק: עדכונים על הניתוחים והמחלה של הילד של האחת, עדכונים על השבוע הקשה של השניה, שכלל משבר מקצועי, הלוויה ושבעה.

אחרי רבע שעה בערך עוצרת החברה את הפגישה ואומרת: תשמעי, כבר חצי שנה - כל מה שאני שומעת ממך זה קיטורים. רק קיטורים. וזה ממש לא נעים לי. לא נעים. נו, תגידי משהו.

פוזלת לכיוון האופניים. גם בדכדוך לא נעים להיות. העולם לא מבין. גם אותו חלק של העולם שלפני כמה שבועות החזיקו לו את הידיים ואת הכעסים ואת הקושי הבלתי נסבל במסדרונות בית החולים.

בעלה החתיך והמקסים של החברה מגיע. ממלמלת משהו על השמרים שצריכה לקנות ליומולדת של חברה אחרת מחר, משלמת על הקפה, ונוסעת משם עם קשיי נשימה ומחנק בגרון.

אולי הרקוויאם של מוצארט עוד מעט באבו-גוש עם חברה לגמרי אחרת יעשה את השינוי?