לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

Fucking Union


מומו ניצבה באמצע הכיכר העגולה. היא חשבה על קולות הכוכבים ועל פרחי-השעות. ואז התחילה לשיר בקול צלול (מיכאל אנדה)
Avatarכינוי: 

בת: 49





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2009    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2009

תלבשי לבן


לא יודעת מה יש בחג הזה שתמיד יוצא טוב. אמנם הוא קמצן בימי החופש שלו, אבל הוא נופל בול על תחילת הקיץ, כשעוד לא נורא חם אבל מספיק כדי ללבוש קצר, הוא לא כולל ארוחות משפחתיות מעיקות, אבל יש לו בתפריט אלכוהול (שסוף סוף מותר לי לשתות), יש בו פסטיבלים מיוחדים ומגניבים והוא פשוט ושמח.

 

אז אחרי שבועיים די דכאוניים (שהתבטאו בכמה פוסטים צמודים מדי לאספלט), הגיעו שלושת הימים האלה כדי לספק לי קצת אויר לנשימה לקראת החודש האחרון שמצפה לי בעבודה. ויש לי מלא אויר עכשיו. כל-כך הרבה שהתעוררתי עכשיו בשלוש בלילה ולחזור לישון אין לי סיכוי עד שאתיש את עצמי למוות.

 

ביום רביעי בערב התחלתי ציור חדש, האחרון בסדרת הדמויות הקוראות. צילמתי את הבחורה ליד חומוס אבו-אדהם (הבשרי המעולה בדרך מנחם בגין) לפני כמה שבועות, וחשבתי שהמתח הזה, בין הרומנטיקה שבתמונת בחורה קוראת ספר לבין האפור-פיח של העיר יעשו לי ציור מוצלח. ימים, צבעים ומכחולים חדשים שקניתי לי יגידו.

 

 

בחמישי נסעתי עם גולדי, חברתי היקרה, לאבו-גוש בצהרי היום. זה היה סוג של פיצוי על שהפעם אנחנו לא נוסעות לפסטיבל השירה במטולה. מבחינת האוירה זה בעצם אותו הדבר: כל החברים הפוטנציאליים של ההורים שלנו היו שם, ממלמלים לעצמם לבטח: "הו, תראו את הצעירות האלה, באות לארוע תרבות. כמה יפה הדור הצעיר..." אחרי מנת פלאפל בלבנונית וקניית מנה של החומוס-הכי-טעים-בעולם ליום שאחרי, העלינו את עצמנו למרום הכנסיה בה התקיים הקונצרט. הרקוויאם שכתב פוצ'יני לזכרו של ורדי היה עוצר נשימה ושל מוצארט היה כבד אך קסום. את המנצח הכרתי מהרצאה שפעם העביר למורים. מבין כל הקשקשת של הקהל הצלחתי אז להנות באמת ממה שאמר על תפקיד המנצח המורכב. הכריזמה שלו באה לידי ביטוי גם בקונצרט עצמו. לא מבריק, אבל בהחלט סוחף.

 

בחוץ, על ספסלי האבן ומול הנוף הצופה לירושלים, עישנו את הסיגריה שאחרי על כוס יין משותפת. דיברנו על הגעגועים שלנו לירוק הזה, למחטי האורן, לאויר הצח, לפשטות. כשנגמרה הסיגריה נסענו חזרה לעיר הגדולה. היה טוב וחשוב לצאת מהעיר. בדרך דיברנו על חו"ל שמסתדר לשתינו, באורח פלא, באוגוסט. התחלנו לחשוב על מקומות, על החלפת דירות בניו-יורק או במדריד. זה הרגיש טבעי, למרות שמאז סיני של סוף שנות התשעים לא נסענו יחד לטיול משותף. זה עשה לי שמח בלב, שיש עוד חברות שמוכנות לסבול אותי, ועוד אפילו לכמה ימים מלאים. בלילה, בפאב שהיה פחות מגניב ממה שקיווינו, הרמנו כוס סטלה וצ'ייסר טולמור-דיו לחיי החופשה המתקרבת.

 

יום שישי היה יום של בדיקת עבודות. בעצם גם שבת. הבעיה של העבודות היא שהסטודנטים מתקשים ביותר לקרוא את ההוראות. לפספס דברים כמו "רווח כפול", "לא יותר משני עמודים" זה עוד מילא, אבל הם באמת לוקים בהבנת הנקרא בכל מה שקשור לתוכן של מה שהיו אמורים לעשות. אז הציונים נמוכים והעט התכלכל שלי עבד שעות נוספות. מזל שיחד עם המכחולים והבד קניתי לי לפני החג גם עט נוסף בקרביץ.

 

הקושי העיקרי בבדיקת העבודות הוא שקשה לי לעבור מהאחת לשניה. אחרי כל עבודה אני מרגישה כאילו מגיע לי פרס נורא גדול בדמות סיגריה או קפה. אפילו רחיצת כלים, בישול ואפיה, תליית כביסה או סידור ארון הבגדים לחורף-קיץ הופכים לפרסים משובחים, אז כך עד ערב שישי כבר הספקתי להגיע ל- 15 עבודות לפני הסוף, לחם בתנור, כיור נקי, כביסה ריחנית וארון מסודר בבגדי קיץ יפים. כך שיכולתי בשמחה גדולה להוציא את הלחם מהתנור ואת החומוס מאבו-גוש וללכת לחגוג יומולדת עם חברי האהובים. אז אמנם קצת קיטרתי להם שם על החיים, אבל עשיתי את זה עם הרבה אלכוהול בגוף ובאנגלית, וחוצמזה שהיו שם דיונים עמוקים ומעניינים, אוכל משובח ביותר ולא זוכרת מה עוד. הייתי שיכורה והיה כיף!

 

בשבת התעוררתי מזמזמת את השיר הזה. לא יודעת למה. אבל איזה מדהים זה שקמים עם שיר מזדמזם ומיד אפשר לרוץ לשמוע אותו ביוטיוב, נכון? החלטתי לחלק את העבודות לשלוש. כל פעם שלוש. שלישיה אחת עשיתי עם חבר בקפה על הבוקר. את השאר בבית. הגעתי ככה לחמש שנותרו לי. אם לא אצליח להירדם ממש בקרוב, אבדוק עוד שלוש ואתקרב מאוד מאוד לקו הסיום לשבוע זה. אחר-הצהריים המאוחרים הלכתי עם חברים למסיבה בסביון, עם שירה בציבור מגניבה ביותר, אנשים יפים לבושים בלבן ואלכוהול בחמישה שקלים. שתיתי המון. הרבה יותר מדי. גם רקדתי יחפה וכפות הרגליים שלי השחירו והן כואבות לי עכשיו, יחד עם העקיצות האכזריות שכבר הספיקו לצבור מהיתושים. הפניסטיל לא עוזר. יכול להיות שהוא כבר ישן מדי? רק תנו לי תירוץ לקנות פניסטיל חדש!

 

כבר אחרי ארבע, בואכה חמש. אני כותבת וכותבת ולא שמה לב. אני חוששת שאני עוד קצת מסטולה. עוד פחות מארבע שעות אני צריכה לשבת מול המטופל הראשון שלי. לאחרונה, לקראת פרידה, הוא המציא משחק חדש שבו הוא זורק את כדור הספוג לכל עבר כדי להעיף לרצפה כמה שיותר ספרים ובובות מהמדפים. דרך מצויינת לסיים את השנה ואת הקשר ביננו, אם תשאלו אותי. אני רק לא זוכרת כרגע למה, או איך זה מתקשר לפוסט הזה...

 

ארבע וחצי. מעולם לא לקח לי כלכך הרבה זמן לכתוב פוסט. אני הולכת לנסות להוריד את השחור מהרגליים ולישון. בטח אצליח לעשות אחד מהשניים.

 

שיהיה שבוע קל ומצויין!

נכתב על ידי , 31/5/2009 03:22   בקטגוריות ימים לבנים, ישר לוריד, כשהשמש עולה  
הקטע משוייך לנושא החם: חג השבועות
35 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




99,879
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למוֹמוֹ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מוֹמוֹ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)