Fucking Union

כבר כמה זמן שמתבשל לי הפוסט הזה בראש, ולא ידעתי איך להתחיל. אבל אז בא דודו ועשה בשבילי את העבודה.

אז נתחיל בדודו ודי מהר נעזוב אותו כי הוא רק דוגמא - הוא לא באמת העניין.

מה שדודו עשה נבע מתוך פגיעות נרקסיסטית בלתי נסבלת.

זהו. חזרה אלי. יש מושג כזה, בפסיכולוגיה, שנקרא אישיות נרקסיסטית. הרבה עסקתי בזה בהקשר למיתולוגי, לאחותי ואפילו לאמא שלי, בזמן שהמטפלת שלי החזירה אותי אלי ושוב ושוב למושג אחר, דומה, שנקרא פגיעות נרקסיסטית. אז גם אני, כמו דודו, פגועה נרקסיסטית. רק בלי הפרסום ועם שנים רבות וטובות של טיפול. הרעיון של הפגיעות הנרקסיסטית שלי הוא שבבסיס שלי לא לימדו אותי לאהוב את עצמי. כשאת תינוקת וכל הזמן אומרים לך כמה את יפה ומוצלחת ונהדרת - את מאמצת את זה לעצמך וגדלה עם האמונה שאת באמת כזו. לעומת זאת כשאת תינוקת שכל הזמן מתעצבנים עליך על כמה את בוכה, מתאכזבים מהעיניים הכחולות שלך שהפכו אחרי כמה חודשים לחומות, חושבים שאת הרבה פחות מוצלחת מאחותך הגדולה - את לא מפנימה אהבה עצמית.

בגלל שכולנו מאוד זקוקים, אחרי הכל, לאיזושהי אהבה כדי להתקיים, הפגועים נרקסיסטית - שריקים מאהבה מבפנוכו - הולכים לחפש אותה בחוץ, אצל אחרים. הם נהיים תלויים בכל מילה או משפט או זיז בפנים של הסביבה שלהם. הם מחפשים את האישור לכך שהם שווים משהו מהסביבה החברתית שלהם, מהקולגות שלהם בעבודה, מהמשפחה, מהבוסים, מחיות המחמד שלהם.

דודו קיבל את זה תקופה מסויימת - לא קצרה - בחייו. אבל אחר-כך כבר לא, וזה היה עבורו, כנראה, בלתי נסבל. כשהעו"ד שלו חושש שיתאבד אני מאמינה לו בכל לב. הוא לא מסוגל ולא יודע לאהוב את עצמו מתוך עצמו בלי המון העם שיאשרר לו שוב ושוב כמה הוא נפלא. אז בימים שכאלה - מה הטעם לחייו?

באשר אלי - אני עובדת כבר שנים על לאהוב את עצמי מתוך עצמי ובלי להיות תלויה בפידבקים חיצוניים. זה לא פשוט לי. זה כמעט כמו ללמוד ללכת מחדש. לקום, להחזיק בשולחן, ליפול על הטוסיק (רק שהפעם בלי חיתול שירכך את המכה), ולקום שוב לעשות עוד צעד לבד. בגלל שזה שלב מוזר ללמוד בו ללכת, גם אין אף אחד ברקע שיריע לי על הצעדים הראשונים. גם את העידוד אני צריכה לחפש מתוך עצמי.

לאחרונה, אחרי כמה נפילות נורא כואבות וקימה על הרגליים ופחד לחזור לנסות, אני מגייסת כוחות מחודשים לאהבה העצמית, לבטחון במי שאני ובעצם למאבק המתמשך נגד הפגיעות הנרקסיסטית שלי. אחד מהניסויים שהחלטתי לעשות בתוך התהליך הזה הוא לרדוף אחרי בחור שאני חושבת שאני מעוניינת בו, מבלי שהוא מזכה אותי בפידבקים כמעט בכלל - לא טובים ולא רעים. זו משימה מתישה, אבל אני חושבת שאני כבר כמעט מוכנה לניסוי מהסוג הזה. המאבק העיקרי כאן הוא בין האמונה הפנימית שאנחנו מתאימים לבין התגובתיות הפאסיבית שלו, שמיד גורמת לי, כמי שכל-כך תלויה בפידבקים מהסביבה, לברוח מהסיטואציה. כפגוע נרקסיסטית לא פחות ממני, הוא בחירה מעניינת לניסוי, לא קלה. אבל האתגרים שעברתי השנה היו מאוד לא קלים גם הם, ואני מרגישה שחציתי אותם בסך הכל. אז נראה.

ואם כבר מדברים פעם אחת על פגיעות נרקסיסטית, אז אי אפשר בלי להתייחס לבמה הזו של הבלוג שלי. אני מודה: גם פה אני נאבקת נגד הפגיעות הנרקסיסטית שלי. המקום הפגוע הוא המקום בו אני סופרת תגובות. האם מספר התגובות מצביע על איכות הפוסט? אני נאבקת שלא לחשוב כך. מהצד הטוב של זה, עברתי השבוע את ה- 50 אלף כניסות, וזה גורם לי לשמחה וגאווה. מהצד הרע, כשאני רואה שאנשים נכנסים לכאן אבל לא מגיבים אני מיד חושבת שמשהו בי או במה שכתבתי לא בסדר. שלא אוהבים אותי. כלומר - פעם חשבתי כך יותר. היום כבר קצת פחות. בכל זאת התקדמתי איזה צעד או שניים. כמובן שיש אלטרנטיבה לספירת הכניסות והתגובות וזה להתערסל מהאיכות של המגיבים פה. לאהוב את מה שקורה פה בלי האישרורים האינסופיים שהגוף שלי דורש כל הזמן.