אני חושבת שאני כועסת.
כלומר, אני לא מרגישה את הכעס. לא במודע, בכל אופן. אבל כנראה שהוא נמצא בי כבר הרבה זמן, בפנוכו, הכעס על גברים. וכמו כל פולניה טובה הוא יוצא אצלי בפאסיב-אגרסיב עאלק אלגנטי ונוגס ממני כל חלקה טובה.
יש לזה כל מיני שמות. החל ב"רשימות", המשך ב"נוגדנים" וכלה ב"תיקים" שאני תופרת לכל גבר חדש שאני פוגשת. בפגישה האחרונה אצל המטפלת שלי דיברנו על התיקים האלה. שמנו אותם על השולחן. השולחן כמעט קרס. הבנתי שברגע שעולה בדל של סיכוי למשהו רציני אני מתחילה לתפור את התיק של הבחור: מנקבת את העור הרך עם חוט ומחט אימתניים, מלקטת אינפורמציה, ממרקרת בטוש צהוב זוהר משפטים חשודים, מקיפה בעיגולים אדומים אלימים נקודות לרעתו. אני מתכוננת למשפט: זה שיגיע ברגע שהוא יפגע בי. כי הרי ברור שיפגע!
אחרי שתי פגישות או שבועיים או חודשיים או חצי שנה, הוא בטוח יפסיק לרצות אותי. אבל אני לא אתן לו את העונג. הו לא. עוד לפני שהוא יידע בכלל שהוא לא רוצה, אני כבר אעמיד אותו על דוכן העדים במשפט הפנימי שלי ואתקיף אותו עם כל מה שאספתי עליו עד עכשיו. אני - יש לי תיק אני. ולפי התיק שלי הוא אשם.
ובמה הוא אשם בדיוק, ישאלו המושבעים. הא, נכבדיי, זה הרי פשוט. הוא אשם בכך שאני לבד. שאני רווקה למרות שאני כמהה כלכך לקשר. הוא אשם שהוא לא מתאים למה שאני צריכה. הנה - תראו את התיק - הוא לא מתאים, רואים? יש לי הוכחות!
הרבה פעמים ההוכחות נכונות, מוצדקות. המושבעים לא צריכים בכלל לדון בזה. חסך משמעותי בנדיבות ובטוב לב? אשם! אישיות נרקסיסטית שעושה אותי כזאת קטנה? אשם! סקס גרוע? אשם! אבל לפעמים התיקים שאני תופרת מעלים דיונים חריפים, דעות בעד, דעות נגד, כאוס. אני נכנסת אז למערבולת של טיעונים, התלהמויות מבולבלות, ובסופו של דבר מעיפה את עצמי מהאולם בגין בזיון בית המשפט. וזה מכעיס אותי, אז אני כועסת, שוב, על הנאשם.
הבנתי השבוע כמה כעס יש בי על גברים. על שהם מונעים ממני את חיי הזוגיות הנעימים שאני חושקת בהם. הכעס הזה מחלחל בי כבר שנים, מאז הפרידה מהמיתולוגי. כל זה יוצא החוצה בדינאמיקה מאוד עדינה כלפי חוץ של ביני לבינו. הסוף הרע בלתי נמנע בכל פעם מחדש. והוא גדל, הכעס, וצובר נסיון ותמיד מנצח במשפטים והופך לאיטו למרמור. אני לא רוצה בו. לא בכעס ולא במרמור. לא באשמה ולא בנצחון. אני רוצה להיות מסוגלת לחזור לאהוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
