7/2009
תאוות בשר
"אתן, עם החסה שאתן אוכלות כשאתן לידנו, אחר-כך הולכות וטוחנות קרואסונים שמנים כשאתן נפגשות לבד!"
זו היתה תגובתו כשסיפרתי לו על ארוחת הבוקר המפוארת שערכתי עם כמה בלוגריות משובחות ביום שישי ב"גיליז". היינו שכובים – כל אחד על ספה אחרת בסלון שלי. הוא על הכחולה ואני על הכתומה. התרוממתי לכדי ישיבה, לקחתי הרבה הרבה אויר ועניתי. בטח אתה יודע, אמרתי לו, שיש מושג כזה שנקרא "כוסיות". אבל למרות מה שחושבים, זה לא מושג שמכיל רק יופי או גוף חטוב. מדובר פה בבנות שעסוקות באופן אובססיבי במראה שלהן, שדואגות לאכול רק חסה ולשתות קוקטיילים, לעשות את הציפורניים שלהן, ללבוש תחתונים מחטבים מתחת לשמלות הקטנטנות שלהן, לא לצאת מהבית לא מאופרות ולטעון בתוקף שהן לא רעבות.
והן גם בדרך כלל מאוד לא מיניות, הוספתי.
הוא התיישב על הספה הכחולה שלי ואמר שזו הכללה גסה. הסכמתי שיש לי נטייה להכללות גסות, אבל שכל זה בא להגיד שאני מאוד לא כזו. שבמקרים רבים חשוב לי יותר שיהיה לי נוח מאשר להפציץ הופעה על נעלי עקב אימתניות, שאני מעדיפה להיות נשית ורכה מאשר בעלת ישבן מכווץ ומחוך ובמיוחד – שאני אוהבת מאוד לאכול ומוכנה לוותר על תדמית האנורקסית תמורת סטייק טוב.
אה, וגם אני מאוד מינית, אמרתי בלי למצמץ. שזה אומר שחשוב לי להנות במיטה לא פחות מאשר שהגבר שאיתי יהנה.
הוא התפתל קצת סביב העדות העצמית הזו שנתתי. אתה יודע שפעם, המשכתי, במאה ה- 19 באירופה, נשים היו מושכות יותר אם היו להן פנים לבנות (ממחלת הכלורוזיס שבכוונה לא טופלה), אם היו חולות באנורקסיה ואם נמנעו, באופן כללי, מאכילה. העליתי ציטוטים מתוך עבודת סמינר בפילוסופיה שכתבתי פעם על המידה הטובה של נשים ויקטוריאניות. אכילה זהירה ומסתפקת במועט הוצגה אז כביטוח נגד כיעור וחוסר באהבה. בעיתוני נשים נאמר: "שימו לב טוב טוב לתאבונכן. אל תקחו תמיד את החתיכה היפה ביותר שתראו, אלא היו עדינות ופשוטות בטעימותיכן". עיתונאית אחרת הזהירה קוראות צעירות שאוננו מפני "תאבון יוצא מן הכלל, הכולל תאבון לחרדל, פלפל, חומץ ותבלינים, מלח, גיר, פחם ועוד". אישה שהביעה רעבונה בפומבי, רק שיהיה ברור, נחשבה אז לכשלון חברתי. קשה היה מאוד למצוא לה שידוך הולם.
הקשר בין אכילה ומיניות התבטא כמעט בכל תחום. כשהפונקציות שאישה צריכה היתה למלא היו להיות יפה וחסודה, לדאוג למשק הבית, לפנק את הגבר שלה וללדת לו ילדים, לא היה כל מקום לרווחתה האישית. הגרוע מכל בתקופה ההיא היה לאכול בשר, שהתקשר עם דם, שומן ותשוקה. "תאוות בשר": למתבגרות היתה חרדה מוסרית מדבר מאכל זה. באכילת בשר היה איום ממשי לגדילת סממנים נשיים כמו (הו, כמה נורא) חזה. הבשר גם נתפס כסימן לתוקפנות – תכונה מבורכת בקרב גברים אך מאוד לא רצויה אצל נשים.
לא פלא שרק כ- 15% מהנשים חיו מעבר לשנות ה- 40 שלהן, שהיו שנות הפוריות. רבות מהן מתו בלידה מתוך אנמיה וחולשה, אחרות חלו במחלות ריאות בעקבות החנק של המחוכים שסגרו עליהן במשך כל היום ואלה שנותרו בחיים שימשו ממיטת חוליין דמויות מחנכות עבור הצעירות, תוך שהן מעבירות להן ערכים של צניעות, צדיקות ובמיוחד הקרבת העצמי למען האחר.
הוא המיר בגבורה את תחושת המבוכה במלמולי "זה ממש מעניין!" ו"לא ידעתי את כל זה". אחר-כך הלכנו לישון ביחד – כנראה את הלילה האחרון שלנו. בבוקר כבר שאלתי את עצמי ברצינות למה כל הנושא הזה עלה וצף אצלי דווקא מולו. התשובה היתה מונחת ממש לפני: זה התחיל בזה שהגעיל אותו לשמוע שאני נכנסת עם הטלפון לשירותים להשתין בזמן שאנחנו מדברים, הוא סירב בתוקף גם לשמוע על פרטי וירוס הבטן שלי כי גם זה דחה אותו מאוד. המחלה שלי היתה, אגב, העילה היחידה להעניק לי פינוק קטן בדמות קולה, עליה הודיתי כאילו השקיע בי עכשיו לפחות איזו חופשה באירופה. זה המשיך בכך ששוב ושוב התפלא על אהבתי הרבה לבשר ולבירה, על העצמאות שלי ועל הספרים הרבים שקראתי בחיי. וזה נגמר, איך לא, במיטה.
בחור בן 40, משכיל, תל-אביבי, ובכל זאת נראה היה כאילו מעולם לא עלה על דעתו שאורגזמה נשית היא דבר חשוב או יפה או סקסי. כאילו כל התגליות האלה, על נפלאותיו של הדגדגן, על המשחק המקדים החשוב ועל תנוחות שונות שעושות התרגשויות שונות בגוף – כל אלה פסחו מעליו והוא נשאר עם הקולות ההם שמלפני 150 שנה, לפיהם האישה היא כלי לסיפוק צרכי הגבר ולהבאת ילדים לעולם. תשכבי על הגב, תני לי לעשות את שלי, ותראי כמה טוב יהיה לנו ביחד.
נוט.
"שווא הוא לומר שבני-אדם צריכים להסתפק בשלווה: הכרח להם בפעולה; והם יחוללוה אם לא יוכלו למצאה. מליונים נדונים לאבדן דמום יותר משלי, ומליונים מתמרדים בשתיקה על מר גורלם. אין איש יודע כמה מרידות תוססות בהמונים החיים על פני האדמה. נשים חזקה עליהן שתהיינה שקטות מאוד בדרך כלל: אבל נשים מרגישות לא פחות מגברים; לא פחות מאחיהן זקוקות הן לפורקן לסגולותיהן ולשדה למאמציהן. הן סובלות מריסון קשה מדי, מקפיאה מוחלטת מדי על השמרים; כדרך שגברים היו סובלים מכך; וצרות-מוח היא כשחבריהן המיוחסים יותר אומרים שעליהן להסתפק בהכנת חביצות ובסריגת פוזמקים, בפריטה על הפסנתר ובריקמת נרתיקים. קיצור-דעת הוא לדון אותן לכף-חובה או לצחוק להן אם הן מבקשות לעשות יותר או ללמוד יותר מכפי הנחוץ לבנות-מינן על-פי המקובל"
(שארלוט ברונטה, מתוך "ג'יין אייר", 1846)
עריכה מאוחרת: אני אוהבת כשנוצרות התכתבויות בין פוסטים - לא מודעות כאלה. הנה פוסט משובח שהתחבר לי לפה מאוד מאוד יפה
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
