אתמול תליתי סוף סוף את הפוסטר שלקחתי בערב השירה שהיה לכבוד המשוררת אורית גידָלי לפני כמה חודשים. הדבקתי אותו עם סלוטייפ על קיר השירותים שלי. חשבתי ש"המאמץ" שחוזר שם שוב ושוב מתאים לסיטואציה. קראתי וקראתי ובכיתי על כל מיני מאמצים שהזדהיתי איתם נורא. סימנתי אותם כאן בכחול:
המאמץ להתחיל ולקרוא כשהבית שקט והעייפות מעמיקה את הלב, והמאמץ לפחד בלילה מגלים גדולים, לחשוב שהנה הם עולים עכשיו, והמאמץ לעבוד את העבודה הרבה מול פני התלמידים המבקשים נפשם לצאת מן הכיתה, והמאמץ לשתוק בחברה ולא להצחיק בכוח, והמאמץ לנקות שערה ארוכה שדבקה במעיל בהסח הדעת, והמאמץ להודות בכל פעם כאילו לא מותר, והמאמץ לגהץ מכנסים להסתיר קמטים, והמאמץ לחיך שנית גם כשלפתע התחור דבר, והמאמץ לראות את העץ שנושם דרך הלכָּה, והמאמץ לעצור כמו מתוך אדנות, והמאמץ להיכנס ברגע הנכון ולהביא דבר ההולם את מחוות המארחת, והמאמץ שלא לאחר בישיבה, והמאמץ להחביא מכתבים ולא לקרוא עד שלא יכאבו יותר, והמאמץ לדהור אחר תמרורים המורים את הדרך החוצה מתוך העיר, והמאמץ שלא לנקות מיד, והמאמץ לרדות דבש על הכפית כאילו באה מיער, והמאמץ להישיר עינים בעיני בעל החוב, והמאמץ שלא להתקשר, והמאמץ לענוד תכשיטים יפים ולקרקש בכלים יפים, והמאמץ שלא לרתך מחום המשאלה שער שיש לפתוח ולהמלט ממנו, והמאמץ לבקש בכל זאת קטע קצר של ערך מוחלט המסומן בשני קוים, שני אוהבים, והמאמץ לשמוע את הסירוב, והמאמץ להסכים לכריתה, והמאמץ לשחק מי יתפוס אותי ואחר כך לשחק מי אי פעם ימצא, והמאמץ להביט בקירות העונים לָבָן לשאלה מי יבוא הערב, והמאמץ להסתפק בזוהר העולה מן הטלויזיה, והמאמץ להשאיר בכיור צלחת ריקה, ואיך בכלל משק יכול להספיק לעצמו בירקות כשבעולם יש זהב ואהבה? והמאמץ, כשהלילה נותן יותר מדי כוכבים ומעט מדי מאורות של אמת, לא להתעקש על התשובה.
ברקע התנגנה סוזן ווגה, שמגיעה לארץ, מסתבר, יום אחרי יום ההולדת שלי. חשבתי לי שאני צריכה ללכת להופעה בזמן שרשמתי את שני המזלגות שמופיעים על הפוסטר כמו גם על הספר המופלא של אורית:
כבר היה איזה שלוש או אולי אפילו ארבע בבוקר, כשהתיישבתי לכתוב את המאמצים שלי - בעיקר המקצועיים אבל גם האישיים - כדי לסכם את השנה שעברה עלי ולצאת, באמת באמת, לחופש:
המאמץ להיות כל כולך בתוך סיפור חייו של האחר, והמאמץ לסלק את סיפור חייך שלך מסדר היום, והמאמץ להיכנס לחדר, והמאמץ לצאת ממנו אל העולמות בחוץ שלא תמיד מבינים, והמאמץ לפרק את ההשלכות, והמאמץ להחזיק אותן עוד קצת אצלך כי צריך לעַבֵּד, והמאמץ לכווץ כדי שלא ירדו דמעות, והמאמץ לא להרוס את האיפור כשהן כבר פורצות. המאמץ להישאר עם הטוב, והמאמץ להבין את הרע, והמאמץ ללמוד ממנו משהו כדי להשתפר. המאמץ להנות מהחופש, והמאמץ להשאיר מאחור בלי לאבד, והמאמץ להיפרד ולהרפות ולוותר.
ובשבוע הזה אני צריכה גם להרפות מגיל 33, שחומק ממני בשקט בשקט, בלי להתאמץ בכלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
