אז חלפה לה יומולדתי וגם ההופעה של סוזן וגה שמאוד חיכיתי לה ושהיתה מדהימה באמת חלפה ואני חווה סוג של עצבות ועצבנות. יש שיגידו דכאון קל, יש שיגידו בלוז, יש שיאמרו: זו רק נפילת מתח.
מה שזה לא יהיה, זה גרם לי להתעורר הבוקר בחמש ולא לחזור לישון יותר. נדיר מאוד במחוזותינו. תתכוננו. שעות הבוקר הן לא השעות הטובות שלי. אם לא בא לכם פוסט באסה - אתם פטורים מלקרוא. איטס מיי פארטי אנד אייל קריי איף איי וונט טו!
השאלה הכי נפוצה השנה היתה: נו, אז איך זה להיות בת 24? בהתחלה זה היה מצחיק. אחר-כך כבר לא. וחשבתי - הנה, זו לא רק אני. לכולם יש צורך להגיד לי שאני כביכול עוד לא שם. עוד לא בגיל הזה שאני אמורה כבר להיות בו במקום אחר. המספר הארור 34 לא נזכר השנה. השאלה השניה הכי נפוצה היתה: איך את חוגגת? זו הסתברה כשאלה מכשילה נורא. ומכעיסה גם. כי מי ששואל בוודאות לא מתכנן לחגוג איתי את היום הזה ומצפה ממני לסיפורים סטייל "קמתי בבוקר עם השיר האהוב עלי. ואז פינקו אותי בארוחת בוקר. ואחר-כך לקחו אותי לספא לעשות מסאז'. ואז אמרו לי לארוז תיק כי נוסעים לצימר בצפון. היו שם זיונים שחבל, בצימר האלוהי שפינקו אותי בו. בערב לקחו אותי למסעדה הגלילית האהובה עלי ואמרו לי כמה אני יפה ואהובה. וכמתנה קיבלתי בדיוק בדיוק את מה שרציתי, אפילו בלי שאמרתי שאני רוצה. שיו, זה היה היום המאושר בחיי!"
אז לא. לא ככה חגגתי.
כמו ילדה חכמה במיוחד הלכתי להסתפר יום לפני היומולדת והספר הבוכרי (שאני מוכנה לשרוף לו את המספרה עכשיו!) סיפר אותי הכי קצר שהיה לי אי פעם. אז תגידו: שטויות, יגדל. אבל חלק ממה שקורה לי בהתבגרות הזאת זה שהשיער מפסיק לגדול לי. ואני אוהבת את שיערי ארוך עד כמה שאפשר. אז עכשיו הוא ממש לא ארוך ואני מבואסת מזה רצח.
אין ספק, עשיתי את כל הטעויות האפשריות ביום שהיה אמור להיות יומי השמח. יצרתי קשר עם כלמיני אקסים שנמצאים אצלי במסנג'ר או בפייסבוק. בעצם אלה הם שיצרו איתי קשר כדי לאחל לי מזל טוב. נשמות טהורות. משיחות עם שניים ופגישות עם שניים נוספים לא נשאר דבר. אפשר להגיד שעשיתי נקיונות פסח עם הבחורים האלה, שאם חשבתי שעוד נותר צל של ספק שאנחנו מתאימים - הנה לא נשאר כל ספק בכלל. הבערתי את כל החמץ. יופי של דבר לעשותו מדי פעם, רק למה דווקא ביום חגי?
ויש את עניין מסיבת יום ההולדת, שתתרחש רק עוד שבוע, ושאני הולכת ומסתבכת בה. כי החלטתי לערבב חברים מכאן עם חברים משם - החלטה תמוהה ולא הגיונית. ובעוד החברים מכאן משתפים פעולה, כתמיד, בנדיבות, חיוכים ומצב רוח טוב, החברים משם גורמים לי להרגיש שהם עושים לי טובה שהם באים בכלל. תגידי תודה שאנחנו מאשרים הגעה. אה, צריך גם להביא משהו? המממ.
ובתוך כל התסבוכת יש גם עניינים מקצועיים שריחפו בסופ"ש הזה ועוד מרחפים מעל ראשי ולא נותנים לי מנוח. דילמות שבין האיטגריטי המקצועי שלי לבין הצורך להיות פוליטיקאית טובה וחכמה. אינטגריטי יש. פוליטיקה, לעומת זאת, היא ממני והלאה. אז למרות שהייתי באמת מטפלת מצויינת בשנתיים האחרונות, משרד החינוך עושה קולות של להקיא אותי מהמערכת כי הצלחתי להסתכסך עם בולדוזרית כוחנית, מושחתת וחסרת מעצורים בעלת עמדת מפתח במשרד החינוך. גם במכללה אני לא טומנת ידי בצלחת. גם שם אני צריכה להכריע בין ללכת בדרך שאני מאמינה בה לבין לעשות משהו שהוא הכי לא אני כדי שלא להכעיס קודקודים. אחר-כך אני מתפלאת שאני לא מצליחה לישון טוב על הצד.
והכי גרוע ברגעים אלה של חיי זה שיש לי פריחה על הזרועות ובמחשוף. אלה המקומות שמרחתי בהם לאחרונה את הפיטז בוין החדש שקניתי לי, אז אני מנחשת שזו תגובה אלרגית. העור שלי נקודות נקודות שמגרדות לי עד אימה. יש לי תחושה שזה יעבור בקרוב, אבל בינתיים זה גורם לי להיות פקעת עצבים מחורפנת ופצועה מגירודים.
לא הכל כזה רע. בכל זאת, אם הגעתם עד לכאן מגיע גם לכם וגם לי את טיפות השמחה שציננו את החום הנורא. המוני המונים של דברים טובים קרו לי ביומולדת, מתנות נפלאות שקיבלתי, ביקורים משמחים, טלפונים מפתיעים, קשרים רופפים מהעבר שצפו ועלו פתאום בעוצמה, ברכות יפהפיות, בלונים ולמברוסקו אחד שטישטש לי היטב את הגיל שקשה לי מאוד מאוד להתרגל אליו. והיתה סוזן, שהיתה מרגשת ונפלאה והרבה יותר מקסימה ממה שציפיתי. ותהיה גם מסיבה, שהיא אמנם שבוע אחרי אבל אולי זה לטובה, כי אני אספיק להרגיע את כל השדים הרעים שעלו בי בימים האחרונים ולהנות ממנה באמת.
בינתיים אני אנסה להמשיך לזמזם לי קצת סוזן, יחד עם הסיפורים המופלאים שהיא סיפרה בין השירים. מוקדש באהבה לגנצו המאממת: