העוצמות שלי גבוהות. הן נורא נורא גבוהות. הן כמו המאוורר של המחשב שלי, שפועל כל הזמן נורא חזק ומרעיש. הן כמו הטוסטוס הלפני אחרון שהיה לי, שעבד על טורים גבוהים כי אחרת היה נכבה. ככה גבוהות.
ואני רוצה להוריד אותן. גם כי זה עושה הרבה מדי רעש לסביבה שלי שחשובה לי וגם כי, בסופו של דבר, זה עושה אותי לא בריאה בגופי ובנפשי. אני חושבת שבעולם המערבי מורידים עוצמות בעזרת כדורים פסיכיאטריים. אני כרגע - לראשונה בחיי - דווקא חושבת על אלטרנטיבות רוחניות כמו ויפאסנה או איזה סוג מדיטציה אחר. החברה שלי שלבנה התינוק יש סרטן, פסיכולוגית שקולה ומאוד לא רוחנית, טוענת שכרגע מה שעוזר לה לעבור את התקופה הקשה זה בודהה. והיא באמת עושה רושם של רגועה. יש לה בן עם טיפולי כימותראפיה וסטרואידים והיא פאקינג יותר רגועה ממני!
אני חושבת שאני כבר תקופה ארוכה ככה ואני מלאת השתאות והערכה מול האנשים שעדיין, למרות הכל, רוצים בחברתי. אני מרגישה שזו היתה השנה שהייתי בה הכי פחות נחמדה, הכי עצבנית, הכי מרירה, הכי קוטרית, הכי מתקרבנת שהייתי אי-פעם בחיי. ואני באמת מודה, מעומק ליבי, לכל החברים שלי - אלה שכאן ואלה ששם - שלא לדבר על המשפחה שלי, שנשארים חברים שלי גם כשאני בכלכך הרבה "הכי" שליליים ועוצמתיים שכאלה.
גם למילים שאני כותבת כאן, אני קולטת פתאום, יש המון משמעות. מחקרים הראו שכתיבה אישית וכנה עושה טוב למערכת החיסון. אני מאמינה בזה. אבל אני גם מאמינה שיש איזשהו קשר לאופי המילים הנכתבות. אז במסגרת הנסיונות להוריד קצת מהעוצמות, אני רוצה לנסות ולעשות את זה פה, בכתיבה, בשימוש הפרטי שלי במילים, בבחירה שלהן. יכול להיות שזה יגרום לפוסטים שלי להיות פחות עסיסיים ולי יותר מחושבת במה שאני כותבת, אבל הבלוג הוא שלי ולמעני. הוא כלי שאני משתמשת בו כי, בסופו של דבר, אני מפיקה ממנו איזשהו רווח נפשי. אז עכשיו הרווח הזה צריך לבוא לידי ביטוי קצת אחר ממה שהתרגלתי..
מה שכן, גם כשהמטרה שלי כרגע היא להוריד עוצמות, זה לא אומר שאני עוצמת עיניים, עושה אוםםם ולא אכפת לי יותר ממה שקורה סביבי. תקראו אותה ותבינו. משהו חייבים לעשות כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
