זה התחיל קצת לפני היומולדת שלי ונמשך כבר שבועיים. פתאום חוזרים אלי בחורים שיצאתי איתם ומנסים אותי שוב. או שאני אותם. אני רוצה לספור אותם בנסיון להתחיל לרדת לעומקה של התופעה.
אז היה הפסנתרן שיצר איתי קשר אחרי שנפרד מהחברה שהיתה אחרי. נפגשנו אצלי ובשיחת המסנג'ר אחר-כך אמר לי שעוצמות הרגש שלי גדולות עליו. לא רציתי להחזיר לו שהרובוטיות הרגשית שלו, לעומת זאת, קטנה עלי, כי לא ראיתי טעם ביריות סרק. שנינו כבר יודעים שאנחנו לא מתאימים.
ואחר-כך היה את ההוא שעבר לגור במקומי במושב לפני שנה וחצי ושהתעקש בפייסבוק ובסמסים עד שלבסוף יצאתי איתו לבירה בערב היומולדת שלי רק כדי להיזכר שכמו אז גם היום: הוא נחמד לאללה, אבל זה לא זה. ואני בעצמי סימסתי ליושב הבר מזל טוב והוא ענה מזל טוב בחזרה ולא יסף והבנתי שאפילו התאריך המיוחד של שנינו לא יגרום לזה להצליח. ואז היה אחד מלוק4לב שלא רציתי כי הוא לא עניין אותי, והוא המשיך לכתוב לי מסרים בפייסבוק עד ששכנע אותי לתת לו עוד צ'אנס והגיע אלי במוצאי היומולדת שלי רק כדי להירדם לי על הספה ולהיעלם שוב מחיי.
והיה זה שהיה הזיון הכי טוב שלי בחיים שכתב לי מזל טוב במסנג'ר ובאותה ההזדמנות שאלתי אותו למה שלא ננסה שוב והוא טען שבלי פרפרים הוא לא רוצה והבנתי אותו והרפיתי. וגם מזל טוב מזה שיצאתי איתו לפני ארבע שנים, ביומולדת 30, חיכה לי במסנג'ר. אני לא יודעת למה, אבל באיזשהו שלב נתתי לו את הכתובת של הבלוג הזה ושכחתי. אז מסתבר שהוא קורא כאן לפעמים. חשבתי לי שארבע שנים זה המון זמן ושבטח השתנינו מאוד מאז. חיבבתי אותו אבל עוד בכלל לא התאוששתי אז מהפרידה מהמיתולוגי ומהתאונה ולא היה לנו סיכוי. הוא חושב שגם היום אין לנו סיכוי וגם אותו אני מבינה. ורק כמה מוזר שהוא קורא את זה...
זה לא נגמר. באתר הכרויות קיבלתי לפני שבוע מסרון ממישהו שזיהיתי את הכרטיס שלו, אבל הוא בלי תמונה אז לא הצלחתי לקשר. הוא כתב לי "אז מה, עזבת את המושב?" ואני ביקשתי בעדינות שיזכיר לי מי הוא. הוא הסכים: מישהו שיצאתי איתו לפני שלוש וחצי שנים לאיזה שני דייטים ולא רציתי עוד. אני כבר לא בדיוק זוכרת למה. מחכה לי ממנו עוד הודעה שם באתר, אבל לא בא לי להיכנס לראות מה הוא כתב. ואז הגיע, לפני כמה ימים, סמס מהקסם הירושלמי עם "הי". אחרי כמה נסיונות מצידו ליצור איתי קשר מחודש במהלך השנה האחרונה כבר שמרתי את השם שלו, והפעם עניתי לו. ויצאנו פעמיים. והכל השתחזר. הוא היה מקסים מקסים מקסים בפגישה הראשונה. אבל לא עשה לי כלום בשניה. לפחות הפעם לא רצתי להתנשק איתו.
ויש את איש החושך. לא סיפרתי עליו כאן כי התביישתי. נפגשנו אצלי בדירה לפני חודשיים או שלושה. החלטנו שאנחנו רוצים להכיר בלי שהמראה שלנו ישפיע, וגם חיפשנו, כנראה, קצת ריגושים וחוסר שליטה. אז כשהוא בא הבית שלי היה מוחשך לגמרי ועשינו דייט שלם בחושך, עם גיטרה ומשחקי אמת-שקר ומסאז'ים וסקס. כמה ימים אחר-כך עשינו בדיוק את אותו הדבר באור. זה היה מביך מדי ונגמר בזה שהוא התפוגג ולא שמעתי ממנו יותר. היום הוא סימס שהוא מתגעגע והציע להצטרף אלי לשנ"צ. סירבתי. היו כמה עשרות חילופי סמסים עם המילים "חיבוק" ו"געגוע" שחזרו שוב ושוב, שבסופם כתבתי שלא מתאים לי חיבוק ממי שנעלם אחר-כך ושאני שברירית ממה שאני נראית. בזה תם גם הפרק הזה.
כמה ספרנו? נדמה לי שתשע. די הרבה בפרק זמן כה קצר, כשחושבים על זה. יש משהו מחמיא, אני מניחה, כשמנסים להתעקש עליך. ותמיד גם יש את המחשבה שאולי אז זה היה טיימינג לא טוב או נסיבות שלא איפשרו ועכשיו הכל יהיה שונה ויצא לנו מכל זה בסוף סיפור אהבה משובח, כי לא תמיד הכל חייב ללכת מאוד ישר ולפי הספר. ומצד שני, יש גם את הצורך הזה, שכנראה הוא הקול הבריא יותר, להניח את העבר מאחור ולסמוך על עצמי או עליהם שהיתה אז סיבה מספיק טובה שזה לא יילך ושחבל על האנרגיות בלנסות הכל מחדש. סוג של דילמה.
רק לא ברור לי למה כל הפלאשבאקים האלה קורים דווקא עכשיו. מה קורה בשבועות האחרונים שגורם לאנשים להיזכר בי, להתגעגע, לסגור איתי מעגלים? ומה בי גורם לי להיענות לזה? הפתרון המעשי הוא, כמובן, מישהו חדש. אבל קצת אין לי חשק כרגע, אז אני נחה, שזה גם בסדר. אחרי הכל, סוף סוף יום שישי בערב שהיה פנוי כדי שאוכל לארח את האחייניות שלי והן ישנות להן עכשיו מתוקות מתוקות על המיטה הזוגית שלי. לפני שנרדמו שאלה הקטנה את השאלה הקבועה שלה: "נכון שאין לך בעל?" נכון, עניתי לה ונתתי לה נשיקה וכיביתי את האור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
