יש לך מקום באוטו! הודיע לי הסמס של גולדי, חברתי היקרה, ביום שישי. יופי, אבל אני חולה לאללה, עניתי לה. כבר כמה ימים שאנחנו מתכננות את הנסיעה הזאת לסיני, בשבוע שלכולנו יש חופש ואפשר סוף סוף לעשות איתו משהו טוב באמת. סיני מעולם לא נראתה לי מפתה כמו בסוף השבוע הזה. אבל אי אפשר להגיע לשם חולים. סיני דורשת מערכת חיסון איתנה וחום גוף נורמלי.
בשישי בערב הגיעו ההורים שלי עם מרק עוף ומבט מודאג בעיניים. אולי מיון? שאל אבא. לא צריך, אמרתי. כולה שפעת קטנה. שמתי לי את הפרפר ופעמון הצלילה שהורדתי כבר מזמן, מתוך תקווה להירדם מולו. איזה להירדם. סרט מדהים, שמצליח לא להיכנס לכל הקלישאות של דרמת-בית-חולים-מבוססת-על-סיפור-אמיתי. עשוי היטב, מרגש, יפהפה ומומלץ בחום.
בשבת בבוקר צילצלתי לאמאבא שיגיעו. השיעולים שלא הירפו כל הלילה גרמו לי לחשוב שאולי זו בכל זאת שפעת קצת יותר רצינית. במר"מ לא היה כמעט תור. חיש קל עברנו מהאחות שבדקה חום (אין לך!) ולחץ דם (מצוין כרגיל), הרופאה שהודיעה שלא עושים כאן אבחון לשפעת חזירים (רוסיה, עניינית, לא מאוד נחמדה), צילומי החזה והראש (המשטח היה קרררר) ושוב הרופאה שרשמה אדוויל וסירופ נגד שיעול.
בבית כבר ירדו כל הסרטים שביקשתי. אכלתי קצת קורנפלקס כדי לרפד את הקיבה, לקחתי אדוויל ונשכבתי על הספה הכתומה מול definitely maybe החביב, אך בוודאי לא מהטובים שבז'אנר. לקראת השנ"צ לקחתי דקסמול לילה ושלוק של הסירופ הממסטל. הייתי בטוחה שהשינה תהיה מתוקה, אבל היא לא היתה. כשקמתי כבר התחיל שוב לעלות לי החום. הקסם הירושלמי (היחיד ששרד מכל המיחזורים) צילצל לספר שחזר למרכז ויבוא יותר מאוחר. הזהרתי אותו שהוא עלול להידבק, אבל לו לא היה אכפת. מאיפה הוא נחת עלי בכלל? באינטרנט גיליתי שיש טיסות לאילת כל בוקר ב- 200 ש"ח. גולדי צילצלה לשאול מה קורה עם השפעת שלי ועם הסיכוי שבכל זאת אצטרף אליהם לנסיעת הלילה דרומה. דיברנו על החוף אליו הם הולכים עם תקווה עמומה שאצליח להצטרף מתישהו איכשהו. שקעתי אל תוך marley & me ללא ציפיות. הוא היה טוב משציפיתי, ובסופו מצאתי את עצמי נוזלת מדמעות ונזלת בלי יכולת להפסיק.
היה לי 38 כשהקסם הגיע. הוא רצה להביא לי אוכל אבל אני לא יכולתי לחשוב על שום דבר שבא לי להכניס לפה. הוא שטף לנו ענבים שטעמו לו מאוד והיו עבורי חסרי טעם, כדי שאוכל לקחת עוד שני אדוויל. שעה אחרי הכדורים הרגשתי שהפנים שלי והצוואר עושים ביניהם תחרות מי יתפוצץ קודם. המד-חום הצביע על 38.6. זה היה רגע קשה, שבו התחלתי לאבד אמונה בכוחם של הכדורים להוריד לי את החום. ישבנו בחוץ, במרפסת, ושאלתי אותו שאלות על מערכות היחסים שהיו לו עם בחורות. הוא סיפר על שלוש והכל הרגיש לי מאוד מאוד רחוק ומטושטש. רציתי לשאול אותו מה הוא עושה כאן, אבל הייתי חלשה מכדי להתמודד עם שיחת יחסינו לאן. הגוף שלי היה בעיצומה של מלחמה.
חזרנו לסלון. הוא חימם לי ממרק העוף של אמא והתחלנו לראות את young at heart. השילוב של המרק עם הסרט המעולה הזה והחברה המפנקת שלו עשה כנראה את מה שצריך. הזעתי את נשמתי. מדי פעם הזכיר לי למדוד חום. זה היה מן סוג של שעשוע שהפך למשחק: כמה חום יש למומו עכשיו. בסוף הסרט כבר היה לי רק 37.3. הייתי מותשת מהמלחמה שהתרחשה לי בגוף. מותשת ומזיעה. הוא היה חמוד להפליא, התעקש לחבק לפני שהלך, בתואנה שבמילא אם כבר נדבק חיבוק זה לא מה שישנה. הייתי זקוקה לחיבוק הזה, אבל לא לקחתי אותו בלב שלם. אני לא בטוחה שאני יודעת מה אנחנו רוצים האחד מהשניה.
ולסיום, הביצוע הזה, של אחד ממשתתפי הסרט, כל-כך מצמרר, שאפילו חום גבוה לא יוכל לו. אי-אפשר להשתיל כאן את היוטיוב עצמו, אז קבלו את הלינק: And I will try to fix you
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
