Fucking Union

מפחיד לחזור לשומדבר. הכל ריק מסביב. אין רעש. גם שקט אין. יש משהו בתקופות הואקום האלה, שמפחיד אותי יותר מכל דרמה אחרת. זו אחת הסיבות המרכזיות שאני יוצרת כל-כך הרבה דרמות בחיי - כי שקט נתפס לי כמו מוות. וזה תמיד ככה כשאני חוזרת משם - אני נופלת נורא חזק לתוך היומיום שכאן שלא מסתדר לי פתאום עם הגוף.

ידעתי שאין לי למה לחזור. שהשומדבר מחכה לי. אבל כשהחברים שלי החליטו שהם חוזרים בחמישי הבנתי שגם לבד שם אני לא רוצה להישאר. החוף התרוקן מהחבר'ה הטובים ולא ראיתי את עצמי נהנית מלהשאר עם עצמי. אז חזרתי. לפחות כאן אני לבד עם הבית שלי והחברים שלי והחתולה שלי והטלויזיה והמחשב. כמה היה קל שם בלי כל אלה. כאילו מעולם הם לא היו חלק מחיי.

שקט, ים, חופש שם
במרחק, אופק דק
פס זהב, זכר לשמש
גדולה
נפלה, צללה