Fucking Union

כבר תקופה ארוכה שמתמוסס לי הישרא. אין לי חשק לקרוא, אין לי חשק לכתוב, אבל המון פוסטים נכתבים לי בראש ואני בדמיוני שומרת פה על קשר עם כולם. Eln אמר לי אתמול, רגע לפני שנפרדנו עם הרבה דמעות מבפנים, שזה בסדר לפעמים לכתוב בלי להגיב לאחרים. אז החלטתי לכתוב קצת. לפחות ברמת העדכונים.

אז קודם כל, רציתי להנציח את תהליכי הציור שלי. תמיד רואים פה את התוצר המוגמר, אבל ההנאה האמיתית שלי היא מהתהליך. זהו הציור הראשון שאני מציירת עם שמן ואני עוד מנסה להבין איך זה מרגיש ואיך לא מתלכלכים ממנו. אז הנה ההתחלה:

חזרתי מסיני, שהיתה נפלאה כרגיל, ומההופעה של לאונרד שהיתה עוצרת נשימה. הרגשתי שאני מוכנה כבר לגמרי לניתוח בשבוע הבא אבל אז הגיע הטלפון המגעיל מבית החולים שהודיע לי שהם נאלצים לדחות לי את הניתוח כי חדר הניתוח בוטל ביום שלי. לדחות זה אומר לבטל כי אין לי למתי לדחות אותו, ואני עוד קצת בהלם מהמהפך הלא צפוי הזה ולא לגמרי יודעת איך אני מתכננת את החודש הקרוב, שלא לדבר על השנה הקרובה שבה יישארו לי כל המתכות המאוסות האלה בגוף.

אני מרגישה מאוד לא מוכנה נפשית לשנה הקרובה. אין לי מספיק עבודה והדוקטורט שחשבתי להתחיל אותו (ושבגללו אין לי מספיק עבודה) לא כלכך רוצה לצאת. אני אומרת לו ברוך: בוא חמוד, נלך ביחד, יד ביד, צעד צעד, נתחיל, נתרגל אחד לשני ואז כבר יהיה לנו טוב. אבל הוא נשאר לשבת מתחת לשולחן ומסרב לשתף פעולה במן "לא רוצה" ילדותי ומעצבן. בסך הכל צריך לכתוב הצעה יפה ומנומקת, ולמכור אותה לאיזה מנחה שיסכים לאמץ אותו תחת חסותו ברמה הרשמית. אבל חיזורים אחרי מנחה כבר היו לנו פעם, ואני די חוששת להתחיל עם זה שוב. הדוקטורט יודע את זה, אז הוא לא מוכן ללבוש את הבגדים היפים ולצאת אל משימת האימוץ. יותר בטוח לו לרעוב מתחת לשולחן. איכשהו חשבתי שהפעם יהיה יותר קל, אבל, רבאק, מומו - ממתי מהלכים גדולים בחיים הם קלים?

איש החושך חזר קצת לתמונה. חזרתי מסיני חרמנית והזמנתי אותו אלי לערב מענג במיוחד, אחרי שחודשים ארוכים לא התראינו. יש ביננו משהו מיוחד, נעים לי איתו מאוד, השפה שלנו מתממשקת לא מעט, אבל אין כאן שום סיכוי לטווח ארוך. אז אני מתרגלת עם עצמי את מנטרת סיני של להנות מהרגע בלי מחשבה קדימה. זה בטח לא יחזיק מעמד לעוד הרבה זמן.

חשבתי שהציור הזה יחכה לי את כל אוקטובר, בו הייתי אמורה להתאושש מהניתוח, אבל יש סיכוי שכבר בשבוע הבא אני אמשיך לצייר ואולי תוך שבועיים אפילו אסיים אותו. אני לא מאוד אוהבת לסיים ציורים, כמו שאני לא אוהבת לסיים ספרים. אבל אומרים שאלה החיים, לא? משהו אחד נגמר ואחר חדש מתחיל וכל הבלה בלה. אם זה ככה, אז אני צריכה דחוף Eln ואיילוק חדשים, כי אני כבר נורא מתגעגעת!