עוד לא הספקתי לפתוח את העיניים וכבר היה לי טלפון מהמחלקה האורתופדית. אסנת על הקו: את יושבת? עמדתי בדיוק ובחשתי בקפה. רוצה לבוא מחר לניתוח? הכפית נשארה באויר. לא האמנתי. אני עדיין לא מאמינה. רוצה, אמרתי לה, בטח רוצה. פשוט, הסבירה, ביטלו הבוקר את הניתוח של מחר ושאלתי את הרופא (הטוב - זה שמלכתחילה רציתי שינתח אותי) והוא הסכים. זכרתי אותך מהשיחה של יום חמישי, והכנסתי אותך מיד.
אסנת. ביום חמישי היתה לנו שיחה מלב אל לב בטלפון. אחרי שהודיעה לי שהניתוח שלי בוטל סיפרה לי קצת על עצמה, על הקושי שהיא עוברת שם במחלקה בתור עובדת חדשה, על הלחץ ועל האנשים שצועקים עליה. בתוך השוק שהייתי בו עוד הצלחתי להגיד לה שהיא חייבת לעשות הפרדה בין העבודה לחיים ולא לקחת ללב אנשים שצועקים עליה מתוך המצוקה שלהם. לפעמים ככה זה כשאת אומרת שאת עוסקת בתחום הטיפול - אנשים מבקשים עצות קטנות.
ואז, מסתבר, הם עושים לך טובות גדולות.
אז היום אני הולכת לבית-החולים. כלומר, נראה לי. אם לא יהיו עוד עניינים ושינויים. אני לגמרי לא מוכנה לזה. הראש שלי מתפוצץ ממיגרנה ותוכניות היום (מה תכננתי בכלל לעשות היום חוץ מקניות בסופר?) נדחקות לפינה. מה לוקחים לבית-החולים? איך מעבירים שם את הלילה? מזל שאני כבר עמוק בתוך הספר שלי. אין לי הרבה זמן להתכונן. בערב אלך לשם להתאשפז. מחר בבוקר כבר אהיה על שולחן הניתוחים. בררר. אולי זה טוב שחסכו לי את הסופשבוע להתבחבש בפחדים.
נראה לי שאלך לקנות לי אוזניות חדשות לMP3, כי הישנות כבר לא עובדות. אשמע לי שם קצת לאונרד אולי. לא יודעת. זה לא באמת קשור. סתם רציתי לשים כאן את התמונה שצילמתי מההופעה שלו, שהרגישה לי כאילו חתם במיוחד בשבילי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
