הטשטוש שמספקות לי התרופות נותן לי מקום מפלט מהכאב - הפיזי והרגשי. מדי פעם אני נזכרת בו, ואז אני ממהרת לקחת משכך כאבים נוסף. רגע לפני שהמוח שלי שוב הופך לעיסה, רגע לפני שהעיניים שלי מצטמצמות שוב לכדי חריץ, רגע לפני שאני נוחתת על הספה בתשישות מלאכותית ונעימה, אני בכל זאת חווה בזיק של כאב.
לא כואב לי על היד. שם דווקא יש איזה עונג כזה, שמסכם חמש שנות שבר ושם הכל הכל מאחור. הכאב הוא אחר, פחות ממוקד. כאב על זה שאני לבד, ללא בן זוג שידאג לי ויאהב אותי על כל הצלקות שבי. כאב על משפחה שהזניחה אותי בשעות הכי קשות שעברתי בבית-החולים, כאב על בדידות ובילבול, על אובדן הדרך והמוטיבציה לעשות משהו טוב ומשמעותי בעולם הזה.
קשה לגעת בכאב הזה כשאני מטושטשת. הגוף רפוי, הפצעים נחים, חברים טובים מגיעים לביקורים משמחים, הלפטופ החדש שלי נשמע לכל ההוראות שלי, היס מקס מספק לי סדרות שהקלטתי לי מבעוד מועד והכל מתנקז רק למקום אחד - מקום שויתרתי עליו באיחולים של ראש השנה - מקום שמייחל לאהבה אחת נקייה ונכונה. והויתור הזה, שחשבתי אותו לבריא ומחטא, הביא איתו איזו תפיסה עצמית מעוותת של כיעור ותסבוכים שכבר הצלחתי קצת להרפות מהם בשנים האחרונות.
אולי בגלל זה ויתרתי היום על הכדורים האופיאטיים. לא רציתי להיות מסוממת יותר. חשבתי שאני כבר מסוגלת להתמודד עם החבורות מחליפות הצבעים שעל היד שלי, עם החתכים שמבחוץ ומבפנים, עם השרירים המכווצים שמתקשים לתת ליד להתרומם. הסמים איפשרו לי להיות במקום אמיץ, מקום נטול רחמים עצמיים, מקום קצת אדיש לעולם.
אז היום התמודדתי עם הכאב. ועם הבדידות. ועם הכעסים. ועם החולשה והכיעור. ושוב עם הכאב. אולי להגיד שהתמודדתי זה לא מדוייק. שיחקתי איתו מחניים, אבל לא הייתי מאלה שתופסים את הכדור, אלא מאלה שמצליחים איכשהו להתחמק ממנו ובסוף הוא תמיד חותך אותם בגב והם נפסלים.
רגעים ארוכים של כאב עברו עלי היום. די לי. אני לא באמת גיבורה. אני הולכת לקחת את משכך הכאבים המשובח שלי ולצלול, מסוממת, לתוך שינה נטולה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
