המורה שלי לציור שלחה לי את הלינק הזה והציעה לי לשלוח להם אחת מיצירותי עם שיר מתאים, ורק לעשות הפוך ממה שהם מבקשים עבור הגליון הבא: לקחת את אחד הציורים הקיימים שלי ולהדביק לו שיר. היא חשבה שזה פייר אינף ומאוד מתאים לי.
הגשת היצירה והטקסט היא עד סוף החודש וכדרכי בקודש - נזכרתי להתחיל להתעסק בזה ברגע האחרון ממש. אני מרגישה שכל זה קצת גדול עלי. גם כי אין לי מושג איך גורמים לצילומי הציורים שלי לעמוד בדרישות הגרפיות שלהם (חוץ מעניין השחור-לבן), גם כי קשה לי מאוד לבחור להם שירים וגם - ובעיקר - כי אין בי את הבטחון שאני מספיק טובה אפילו כדי להגיש מועמדות לפרוייקט מכובד שכזה.
אז אני מגישה את מה שהצלחתי לעשות בינתיים בפני קוראיי הנאמנים והיצירתיים, כטיוטה ראשונית. מאוד מאוד אשמח לעזרה בכל תחום אפשרי: החל מהגרפיקה, דרך חיפוש המילה החסרה בשיר של אלירז (מסומן ב [ ]), בחירת הצמד תמונה+טקסט הטובים מכולם ועד הצעות לשירים טובים ומתאימים יותר.
מוכנים? קבלו:
חכה לי כאן בקצה, אני מיד חוזר
ספר נופל לידיך אתה קורא בו ובוכה.
והספר אפל וגיהנומי, מתעטף בסמרטוטים
כדי לחמוק ממך, אתה מסמן מאחורי
עיניך את עונג המקומות השבורים בו
כדי לא לטעות, מחר, כשתחזור,
כשתיגש אליו, לדבוק בו
כמו בְּבַיִת, מוכן באמת לקריאה.
אתה מניח לספר לעמוד מול עצמך,
תנועה ערומה שלא עשית חודשים רבים, פוגש
[ ] אנשים אהובים, מוארים, כאילו מישהו
יפה ונדיב העביר על פניהם מבט מָזְהָב.
אתה מניח אצבע על שפתי הספר,
שעכשיו אינך יכול להרים עוד, ובשתיקה
הגמורה, הנמלית, שיכול לשמוע רק מי
שאזניו נטויות אל חוט השערה של הסבל, אתה אומר
לו, בידידות, מה שזמן רב לא אמרת לאיש:
חכה לי כאן, בקצה, אני מיד חוזר
(ישראל אלירז, מתוך "קצת קשה")
השיר הבא כמו גם הציור מתכתבים לא רע עם מצבי הנוכחי, על כל פניו (כמה אני מחכה כבר לשכב על צד שמאל!), ובכל מקרה לשיר אני מתחברת כבר שנים:
לו היו שתי ידי
ארוכות יותר,
הייתי על האופק מתמתחת לאיטי
או מהר
וצוארי שוטחת על החול
לראות סביבי
הרבה יותר
ולסירות שעל הים הייתי מנחשת
מה יבוא
ואם יהיה אחר
ואדע שהסירות הישנות
אינן שבות לחוף,
אם הלב שבתוכן אחר.
(תרצה אתר, מתוך "עיר הירח")
בשיר הבא אני מאוד אוהבת דווקא את הבית השני, אבל לא בטוחה שהוא מתאים כאן. אז אני מביאה רק את הראשון:
מערבה מכאן עומדים צוקים
ומחכים, ומחכים.
מערבה מכאן יש דברים אחרים.
מגדלים. ציפורי ענק.
שעוני-קוקיה מוזרים.
מערבה מכאן, הכל אחר
לא כדאי להרחיק מערבה מכאן.
מספיק להגיע עד קצה החול
מקום שם המלח מחליד
את גדרות הזמן.
(תרצה אתר, מתוך "עיר הירח")
ולתמונה הזו, אבוי, לא מצאתי שום טקסט. ודווקא היא שחור-לבן במקור ואהובה עלי מאוד:
תודה מראש על כל עזרה/עצה/רעיון ושבת שלווה ומלאת טוב!
כמעט שכחתי את הדבר החשוב הבא: מתארגנת קבוצת בלוגרים איכותית למועדון קריאה. כאן, אצל קוקסטא, הפרטים כולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
