כבר הלכתי לישון, אבל לא הצלחתי להירדם. זה קורה הרבה בשבועיים האחרונים. הגוף שלי ספוג חומרי הרדמה ומשככי כאבים מכל מיני סוגים. לפעמים זה מפיל אותי לשינה עמוקה ולפעמים זה משאיר אותי ערה הרבה יותר מדי שעות.
רק שהלילה אני יודעת שזה לא אף אחד מאלה. הלילה אני לא מצליחה להירדם בגלל המשפחה הזאת שנרצחה - אחד אחרי השני - סבתא לודמילה וסבא אדוארד, אמא טטיאנה ואבא דמיטרי, רויטל בת השלוש ונתנאל התינוק. לא בסדר הזה. לא שזה משנה. אולי זה משנה רק את הרגעים האחרונים של דמיטרי שראה את כל המשפחה השחוטה שלו רגע לפני שגם הגרון שלו שוסף.
אני חושבת עליהם ואני חושבת על הקיץ הישראלי שמנסה להיגמר ולא מצליח. קיץ רווי אלימות. קיץ בו כל שבוע מתחרים כמה וכמה סיפורי זוועה על מקום בכותרות הראשיות. אם זה מכות מוות על חוף ים או אב שרוצח את ביתו ואחר-כך גם את עצמו ואם זה איזה אלמוני עם מסיכה שפורץ למועדון של מתבגרים וטובח בהם ללא הבחנה או דודו טופז ששולח בריונים להרביץ - ואז מתאבד ומשמש בדרכו דוגמא מעוותת לאלפי מעריציו.
אני לא נוטה לקרוא או לראות הרבה חדשות. אני מודעת לעובדה שהתיקשורת מגזימה, מעוותת, עושה הרבה מדי דרמות ושמה את הסיפורים השקטים - ואולי החשובים יותר - בצד. אני מודעת לעובדה שעולם התקשורת (שאפילו אנחנו כאן חלק ממנו) מונע לעתים על-ידי כוחות כלכליים גדולים ודורסניים שדואגים לאינטרסים שלהם. אז אני לא מצרכני החדשות הגדולים. אבל אני חושבת שלא הייתי קמה מהמיטה לכתוב את הפוסט הזה לו הייתי שומעת על כל סיפורי הזוועה האלה רק דרך התקשורת.
כי האלימות לא נמצאת רק בכותרות. הקיץ הזה היה מזעזע גם, למשל, בכבישים. אני כבר כמעט לא יכולה לזכור נסיעה מחוץ לעיר שלא התלוו אליה המראות הבלתי נסבלים של מכוניות מרוטשות בצד הכביש, של ניידות משטרה ואמבולנסים או של פקקים שנגרמו בעקבות כל אלה. הייתי עדה הקיץ הזה, בזמן שישבתי לי בבית קפה, לתאונה קשה עם פצועים שנגרמה על-ידי נהג מכונית שחצה צומת באדום, שמעתי על אנשים שהיו מעורבים בתאונות, הייתי עדה לויכוחים קולניים שיכלו להסתיים במכות בשכונה ובסופר. אני מריחה את האלימות באויר המהביל הזה כבר יותר מדי זמן.
אז אולי - למרות שחשבתי שלרגע אני יוצאת מעצמי ורואה החוצה - אני בכל זאת תקועה עדיין באלימות שנעשתה בי ושבגללה אני מתקשה לישון. אמנם זה קרה לפני חמש שנים, אבל הפצעים והצלקות והכאבים והמוגבלות איתי כאן הלילה ביתר עוז.
ואני לא יודעת מה אני יכולה לעשות - אני הקטנה - כדי להפסיק את האלימות הזאת מסביב. אולי להגיד קצת יותר בקול רם שבואו נתייחס בכבוד אחד לשני? שניזהר עם הנשקים האלה שברשותנו - הפה, הידיים, ההגה... זה נשמע כל-כך מליצי. אין לי שורה תחתונה וגם לא דרך לפתור את כל זה, חוץ מאשר לחזור לחיים הקטנים שלי ולעשות כל שביכולתי לעשות במסגרת שהתוויתי לעצמי: לכבד את הסטודנטים שלי, לטפל מכל הלב במטופלים שלי, לנסות להיות טובה לחברים ולמשפחה שלי, לנהוג בזהירות (כשירשו לי כבר לחזור לנהוג) ולעולם לא להיות קהה לסבלם של אחרים - גם אם הם רחוקים או שונים ממני.
ולכתוב על כל זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
