סופרת 24 שעות בלי אף משכך כאבים כשאמא מצלצלת להגיד לי שהיא למטה.
מלבישה על עצמי את תחפושת החולה בדמות המתלה ליד ויורדת. יאללה לאיכילוב.
התור עצבני, כשכל אחד מחזיק את המספר שלו כמו היה כרטיס הכניסה שלו למתחם הVIP להופעה של לאונרד כהן לפחות. אין ספק: זמן ההמתנה בתור עובר מהר יותר כשכל הממתינים מוציאים עצבים מסוגים שונים על חוצפן אחד שמנסה להידחף לפני כולם. אחרי שמנצחים אותו, עוברים להשוות מנתחים, כאבים, רווחי פיצויים (אני לא מגלה את שלי) ומתלים לכתפיים. כיף במחלקת כתף.
בחדר אחד יושב המנתח המכובד שלי. בשני יושב המתמחה שאחראי לצלקת העקומה שאין לה התחלה וסוף בכתף. אבל הוא חתיך, המתמחה, ואני ממהרת לסלוח. מתנדבת מבוגרת מאוד מוציאה את הראש מחדרו של המכובד וקוראת בשמי.
המכובד במצב רוח טוב במיוחד היום, עם עניבה כחולה ומלא פרחים צהובים קטנים עליה. אני מעיזה להגיד לו שכבר הרבה זמן לא ראיתי אותו, למרות שהוא דווקא כן ראה אותי על שולחן הניתוחים. הוא מבין את העקיצונת ועונה שאני לא הראשונה שמתלוננת שלא רואים אותו. אני צוברת בטחון ומתלוננת גם על שטפי הדם מחליפי הצבעים שמרוחים לי על כל היד (שזה מילא) וגם קצת על החזה (מי המניאק שהכניס לי שם מרפק?). הוא לא מתרגש. ככה זה, הוא אומר, היה נראה שזה ניתוח פשוט, אבל הוא היה הרבה יותר מסובך ממה שציפינו. אני סולחת ושוכחת.
הוא מוציא לי את התפרים ומקלל בשקט את העור הרגיש שלי כשיוצא קצת דם. אני משוויצה בטווח התנועה המרשים שלי והוא מאשר לי לחזור לשחות מתי שאני רוצה ולחזור לנהוג עוד 10 ימים. אני מזכירה בפניו את שם הפיזיותרפיסט האליל שלי והוא בכלל זורח. מבקש שאעביר לו מסר שהוא אחלה גבר ושתמיד כיף לעבוד איתו (אחתוש, אין ספק, דודה שלך שלחה אותי לבסט אוף דה בסט. תמסרי לה ימבה תודה ממני, טוב?)
המתמחה החתיך נכנס לראות את התפרים העקומים שעשה לי ועוד מעיז להאשים אותי שבגללי כאבה לו היד כל היום. בא לי להגיד לו שילך להיות טייס, אבל הוא כזה יפה, שבמקום זה אני סולחת ושוכחת ואומרת לו שהוא מוכר לי. המכובד פותח את הקובץ עם צילום היד שלי. אני כמעט בוכה מאושר: היד שלי, בשחור לבן על מסך המחשב, נראית כזו מחוברת ויפה ונקיה וטבעית.
בדרך החוצה אנחנו עוד עולות למחלקה להגיד שלום למזכירות, שהשארתי להן מתנות ביום הניתוח עם ברכות אישיות. הן שתיהן מחבקות ומנשקות אותי. חנה מוציאה את הברכה שלי מהתיק שלה. היא ניסתה לצלצל אלי (למספר הישן מהמושב, מסתבר) כדי להגיד לי תודה. לא יאומן שזו אותה אחת שעשתה לי את המוות בתחילת הדרך כשהתחננתי בפניה שהמכובד, ולא מישהו אחר, ינתח אותי. אני סולחת ושוכחת ומחבקת בהתרגשות. היא מאחלת לי שניפגש רק במקומות שמחים.
אמא ואני חוצות את הפקקים של תל-אביב כדי לקנח בנקניקייה שווה במיוחד בבן-יהודה פינת פרישמן, לפי המלצתה של קוקסטא. טעים לנו מאוד ואנחנו נזכרות בנקניקיות שטחנו בברלין לפני שנתיים. אנחנו לא מדברות על ההיעדרות שלה ביום של הניתוח, אז הייתי זקוקה לה יותר מכל, אבל בלב אני כבר מחליטה, כדרכי: לסלוח ולשכוח ולהוקיר ולאהוב ולהגיד תודה מכל הלב על מה שיש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
