היה לו שם כמו שלי, ויחד היינו שישה בכיתה א'. ההורים שלי נחרדו כשהבינו כמה השם שלי לא מקורי ואמרו, בטח בצחוק, שצריך להחליף לי אותו. אני לא חשבתי שזה מצחיק ורציתי להחליף למעיין, כי לא היתה אף מעיין בכיתה שלי וכי תמיד, כנראה, אהבתי שיש ע' בשמות של אנשים. היו לו עיניים כהות מאוד והוא היה השובב של הכיתה. אני לא חושבת שאי-פעם החלפתי איתו מילה. לעומתו הייתי התלמידה הטובה, הצייתנית, אהובת המורים. הכי גרוע היה כשקיבלתי כמה הערות ביומן על פטפוט בזמן שיעור עם חברות שגם להן היו שמות נדושים כמו מיכל או קרן. בכיתה ג' פיצלו לנו את הכיתה ודמותו הפכה להיות זכרון עמום מאוד. בכלל, ברובו נותר עבורי בית-הספר היסודי תעלומה שכוחה שאף אחד לא באמת מעוניין לפתור.
אני לא חושבת שהייתי זוכרת אותו בכלל לולא השם שלו. אבל כשהוא פנה אלי בפייסבוק מיד זיהיתי, כמובן. ואז הסתבר שהוא עובד איתי באותה המכללה, שאולי קילומטר וחצי (ואולי אפילו פחות) מפרידים בינה לבין אותו בית-ספר שההורים שלי עדיין מצביעים בו בבחירות.
אתמול, רגע לפני שהשיעור הראשון שלי התחיל, הלכתי להגיד שלום. קשה לומר אם הייתי מזהה אותו ברחוב. העיניים אותן עיניים, גם אם כבר הרבה פחות שובבות מפעם. הוא עשה רושם של רציני, מיושב, מנומס מאוד, ההיפך מהערס שהייתי מצפה שיצא ממנו על-פי זכרונות כיתה א'. ליותר מזה לא יכולתי לשים לב. הייתי לחוצה מדי מאיך יעבור השיעור שלי ואם אצליח להוציא מהפה שלי משפט שלם באנגלית בלי להתבלבל ובלי להישמע חסרת בטחון. הצלחתי. בסוף השיעור הראשון הסטודנטים מחאו כפיים. בשני אף אחד לא קם עד שלא הגעתי לסוף, למרות השעה המאוחרת, וגם אז עוד היה דיון על תמונת הדמות שהופיעה בשקופית האחרונה.
השיעורים האלה היו כל-כך אינטנסיביים ולקחו ממני כזו אנרגיה, ששכחתי ממנו לגמרי. אבל ההודעה שחיכתה לי בפייסבוק כשחזרתי הביתה, עם התעניינות שנשמעה כנה לגבי איך היה השיעור, חיממה לי את הלב.
עוד קצת קשה לי להפריד בין הדמות שלו מאז לזו שפגשתי אתמול. וכשלעצמי - לפעמים אני עדיין מוצאת בי את מומו מכיתה א' ומגלה שזה נורא נעים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
