את הפוסט הזה כתבתי אתמול בשלוש בלילה, כשלא יכולתי או רציתי ללכת לישון. ישרא היו בשיפוצים, אז הוא נשמר להיום. לא הרבה השתנה בינתיים בתוכי, אז הנה:
כל החורף שעבר חיפשתי אותה ולא מצאתי. היא פשוט לא הפציעה למולי. וביום חמישי, כשהתחילו הגשמים, ידעתי שהחורף הזה היא תגיע. פשוט ידעתי. נסעתי לעבודה ובחמש הדקות האחרונות של הנסיעה היא הופיעה מולי – יפה וגדולה וצבעונית ומיסתורית ומלאת הבטחות. ואמרתי לעצמי שזהו זה – החורף הזה משהו טוב הולך לקרות.
העברתי שני שיעורים לא פשוטים אבל טובים. בהפסקת הסיגריה, על הספסל בחוץ, התיישב לידי בחור מהמם והתחלנו לדבר. אפילו לא החלפנו שמות, אבל זה עשה לי הרבה נעים בבטן. תחושת ההבטחה המשיכה להיות שם. בסוף השיעור האחרון החבר-מכיתה-א' סימס לי שהוא מחכה בחוץ. הוא חיכה בסבלנות בזמן שאני והמתרגל השני קישקשנו בהתלהבות על השיעורים שהיו לנו. אחר-כך נפרדנו ממנו יפה לשלום ונסענו לשבת ליד הים הסוער ולעשות קצת קאצ'ינג-אפ.
הקצת הפך להיות ארוך יותר ומעניין יותר ככל שחלף הזמן. הילד השובב שהיה בכיתה א' הפך לגבר יפה, מלא חיוניות ואהבה לחיים, אינטיליגנט, רגיש, קשוב ומעניין. הייתי עייפה באיזשהו שלב וניחשתי שכבר בטח עשר או עשר וחצי.
הפלאפון שלו הצביע על קצת אחרי חצות.
מקסים, נכון?
למה החיים שלי לא יכולים להיות פשוטים כמו הקשת? קצת גשם וקצת שמש והופ – פלא צבעוני ומרגש. למה? כי הם לא. הם יותר דומים לסערות שמתרחשות בחוץ שמלוות מדי פעם במשבי רוח חמימים. עוד לפני הפגישה איתו הייתי מחוייבת לדייט בסופשבוע ששידכו לי בהרבה כוונה טובה, אז כשהחבר-מכיתה-א' צילצל בשבת להגיד לי שמצאתי-חן בעיניו ושהוא רוצה שניפגש שוב בקרוב מילמלתי שאני לא יכולה כרגע להיענות לזה ושבמילא התרשמתי שהוא עדיין עמוק בתוך תהליך הגירושים מאישה שהיה נשוי לה במשך שמונה שנים. אלה הכל תירוצים, ידעתי תוך כדי שדיברתי. אני בעצם מאוד מאוד לחוצה מהישירות הזאת שלו. הוא, כמובן, לא קיבל את זה יפה. הודיע לי, בשורה התחתונה, שאת הפרידה ממנה הוא כבר עשה ושבידידות איתי הוא לא מעוניין.
הדייט השידוכי בשבת בערב היה הזוי משהו. הוא היה סתמי ומשעמם ואני הייתי עוד קצת אובר-וולמד משיחת הטלפון המתישה. מחשבות התרוצצו לי בראש, על איך אני תמיד הודפת את אלה שרוצים אותי, בפשטות וישירות. על כמה קל לי למצוא בהם פגמים. וכמה קלישאתי מצידי לרצות את אלה שלא פוזלים לכיווני.
פעם אמרתי למישהו שיצאתי איתו שאני צריכה שירצו אותי מאוד, אבל שכשרוצים אותי כל-כך חזק אני נסוגה. הוא הביט בי בתמיהה. התקשה להאמין. זו שריטה, הודיתי, שריטה קשה שבגללה אני לבד. התיקון, אמרתי לו, יקרה כשמישהו ירצה אותי כל-כך שלא יבהל מהנסיגה שלי. הוא חשב רגע ואמר שהוא מוכן לעזור לי עם התיקון הזה. הוא מוכן לקחת את התפקיד ולא להיבהל. אבל הוא כן נבהל ולא עמד בזה, או שאני זו שלא באמת הצליחה לתקן ואחרי שבועיים זה נגמר.
בשבת אחר-הצהריים קיבלתי סמס עם הזמנה להיפגש אחרי השיעור שלי ביום רביעי. הבטתי על הפלאפון שלי כאילו הוא איזה יצור משונה מאוד ששולח לי מסרים כדי לשחק לי עם השכל. חשבתי שהברחתי אותו, אבל הסתבר שהחבר-מכיתה-א' עמיד יותר ממה שחשבתי. בערב, כשהדייט מאתמול צילצל, לא עניתי. הייתי שקועה מדי ב"קייט ולאופולד" ששידרו ביס במסגרת חודש הסרטים הרומנטיים. אני אצטרך לחזור אליו, אני יודעת, ולהגיד לו בנימוס שזה לא ילך, כי השדכנית ביקשה במפורש להתנהג איתו יפה.
אני חושבת על הקשת, ועל הרומנטיקה המתוקה עד בחילה של הסרט, ועל הצד הפשוט של החיים שפעם היה לי כזה קל לחיות בו והיום הוא כמעט בלתי אפשרי עבורי. אני חושבת על הקושי שלי לעמוד יציבה מול בחור שרוצה אותי, שלא לדבר על ללכת לקראתו. אני לא יכולה גם שלא לחשוב על הגברים שרציתי כל-כך ושלא רצו אותי בחזרה, ואולי בכלל רק בגלל זה רציתי אותם מלכתחילה. אני מרגישה כמו במבוי סתום, ולא בטוחה מאיזה כיוון יכול לבוא התיקון.
ניסיתי לדבוק אתמול, כשהשינה היא ממני והלאה, בחיוניות המקסימה של השיר שסיים את הסרט. שיר שלא הכרתי קודם, שיר שאין בו יותר מדי תסבוכים ושאלות, שיר שהוא קשת לשעת לילה היותר מדי מאוחרת שהיתה כשסיימתי לכתוב את הפוסט הזה..
ליום הראשון של בית הספר לא הצלחתי להתעורר בזמן היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
