אחרי ימים ארוכים של חופשת קיץ וחופשת מחלה וחופשת סטודנטים וחופשת אני-מה-זה-מרגישה-אשמה-שאני-לא-עובדת-כמו-כולם, הגיע אתמול היום האחרון של החופש שלי. החל מהיום אני הולכת לעבוד כל יום והרבה. אז בהחלטה של חוסר שפיות רגעית לקחתי את הגטס ועליתי לירושלים אהובתי.
הגטס התקשה מאוד בעליות (איפה, איפה אתה סיריון קטן ומתוק שלי?) והגענו לירושלים מתנשמים אך מרוצים. שמש ופקקים אימתניים קידמו את פנינו וניסינו לחפש חניה. בצר לנו נעמדנו בתור הארוך לחניון ז'ראר בכר (איפה, איפה אתה טוסטוסי האהוב?)
חברי העו"ד המכובד הגיע אלי לחניון עם הטוסטוס שלו כדי להחתים אותי על כלמיני מסמכים שלא טרחתי לקרוא. כבר שנה וחצי עברה מאז הלך הסיריון לעולמו ואני עדיין חותמת על מסמכים. נפרדתי מהגטס ונכנסתי לסמטאות נחלאות שתמיד מעוררות בי השראה.
השוק היה צבעוני ותוסס ומלא אנשים. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי אליו ככה, לבד, ירושלמית מתחילה. מיד הרגשתי שאני בבית. הפעם זה לא קרה. פתאום קלטתי שאני לא מבינה את מה שהולך שם, שאני לא מחוברת. אני יכולה לפטפט עם הרוכלים, אני נראית מספיק בת המקום כדי להתקבל בברכה בעזורה הישן ולאכול אוכל ירושלמי משובח שמתחמם על פתיליות (למרות שפייר, הם שחטו אותי במחיר!), אבל אני לא יכולה להרגיש יותר בבית. החלטתי שאם כך, זה רק הגיוני להוציא את המצלמה ולהתחיל לצלם. היה לי קצת לא נעים, אז זה מה שיצא:
הפירות והירקות שם הם הכי יפים ומגרים שאני מכירה. הברוקולי (טוב, נו, ברוכולי :) ועגבניות השרי הן התוספות המועדפות עלי בפיצה הפלורנטינאית שלדעתי היא הכי טעימה בארץ.
מאחורי השוק העירקי (או הכורדי?) מצאתי חבורה עצומה של גברים משחקים שש-בש. אחד מהם הציע לי לשחק נגדו. הוא לא התכוון באמת אבל אני הייתי מוכנה לאתגר. הו לא. עד כאן! זה לא היה לכבודו לשחק מול אישה, במיוחד שבלי למצמץ אמרתי לו שאני אקרע אותו. אני מניחה שאם הייתי גבר הוא היה פותח מולי שולחן. במקום זה הוא טען שלמשחק יש שם אחר (שאני כבר לא זוכרת איך הוא הולך. משהו עם ט' ועם "לי" בסוף. אולי טאווילי? אוף, איך לא רשמתי).
בדרך החוצה עוד צילמתי את זה:
ומשם המשכתי לכמה שעות של פגשי חברות כיפיים במיוחד בבתי-קפה, במקומות בהם גם עכשיו לא היתה לי בעיה להרגיש בבית.
אהבתי מאוד מאוד לגור בירושלים. אני חושבת שגם היום הייתי מצליחה לחזור ולהתרגל אליה, אם כי בהרבה יותר קושי. בגיל 20 התחברתי אל כל רובד בה בקלילות ובאהבה. היום העיניים שלי כבר מתכווצות למראה המובטלים בכל מקום, הלכלוך, הצפיפות. אבל לעומת כל אלה הן גם מתרחבות למראה הצבעוניות והמגוון, הפתיחות, הישירות, האויר הנדיר הזה ובמיוחד הירושלמים עצמם.
אל תחכי כל-כך הרבה זמן עד הפעם הבאה, טוב? לחשה לי העיר החשוכה כשמולי הגשר המכוער שבנו בפיתחה. נראה לי שאשוב במהרה, עניתי לה בחיוך. עוד מעט חנוכה ואת טיול החנוכיות אני לא מפספסת באף אחת משבע השנים שאנחנו רחוקות. אני לא יודעת אם היא שמעה. הגטס, גיבור על ירידות, כבר דהר למטה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
