הערב פנוי, המקס מקליט לי את השרדות שתיכף אלך לראות (אני מקווה שלא יהיה משמים מדי בלי זיו), פילי מנסה למצוא את המקום שלה איפשהו בין הברכיים שלי למקלדת למסך ולעכבר. לא קל לה איתי כשאני על המחשב.
אתמול פגשתי אמן תל-אביבי שאחראי על קיר של בית-קפה נחשב בעיר. ה"אוצר" של הקיר. ביקשתי ממנו לתלות כמה תמונות שלי שם. את זקוקה לחשיפה, הא? אמר לי שחקן שהצטרף אלינו לבר של בית הקפה בצהרי השישי. זקוקה זו מילה קצת חזקה, עניתי. אני רוצה להתעמת עם הציורים שלי מחוץ למגירה בה הם נמצאים כרגע. האמן הביט בהם ואמר שהם לא מעניינים מספיק בשביל הקיר שלו, שהם לא בועטים. הוא מחפש לקיר יצירות שיגרמו לאנשים תחושת אי-נוחות, שיהיו אלימים ומטרידים. את מסוגלת לעשות דבר כזה? שאל. לא ידעתי מה לענות. לא באתי לפגישה איתו במטרה לנהל משא ומתן על ציורים עתידיים. באתי כי הוא הזמין אותי לקפה אחרי שכבר ראה כמה יצירות ששלחתי לו. הוא לא רצה להגיד לי לא, אלא להזמין אותי לעשות משהו אחר עם הכשרון שלי.
את מציירת מאוד יפה, אמר השחקן אחרי שראה כמה ציורים בלפטופ של האמן. למה שלא תיתן לה לתלות אותם? פנה אליו. האמן נענע בראשו. יפה כן, אבל לא מספיק מעניין, פסק. הוא לא אוהב את הציורים שלי, תרגמתי לשחקן. זה לא מדויק, התגונן האמן. אבל אני מזמין אותך לערוך איתי דיאלוג שאולי בסופו יצא משהו ששנינו נסכים עליו. לרגע נדלקתי. דיאלוגים אני אוהבת. אבל מיד קלטתי שלא מדובר כאן בדיאלוג שאני מכירה, אלא במילה ריקה הלקוחה היישר מהז'רגון התל-אביבי. מילה שמביעה רצון לעצב את החומר שיש בי בדיוק למה שמתאים לו. דיאלוג מהסוג הזה מכניס אותי לאמביוולנטיות. כי מצד אחד אני סקרנית ללמוד דברים חדשים מאנשים שיודעים, להיפתח לעוד אפשרויות שהחיים מציעים לי, להתנסות. ומצד שני כל-כך חשוב לי שלא לאבד בתוך כל זה את הגרעין שהוא אני.
במהלך השיחה והקפה והסיגריות היו גם הרבה "יאללה, נמאס לי ממך" ו"תמותי" שמיד אחריהם הגיעו התנצלויות סטייל "ככה אני מדבר לכולם". והוא הוכיח את זה כשבאו והלכו וחיבקו ואמרו שלום כלמיני אמנים עם שמות שלא היו לי ידועים. רואה אותו? הציג לי איזה איש, הוא זה שצייר את הציור האוטיסטי כאן על הקיר. חייכתי. לא מעניינים אותי ציורים אוטיסטיים. מעניין אותי להתרגש מאמנות, ליצור תקשורת שקטה ופנימית, לא לתת ולא לקבל צרחות או בעיטות. יצאתי משם קצת בשוק ומיהרתי לצלצל לדנה, המורה שלי, כדי לעדכן אותה. את יודעת מה הבעיה? אמרה לי, שהאנשים האלה גם מלמדים אמנות. והם הורגים בשיטתיות תלמידים שהם כמוך. משאירים רק את מה שהם חושבים שהוא נכון. בשמש הצהריים התל-אביבית היא עשתה לי קצת לחייך.
אחר-כך נפגשתי עם עוד הרבה חברים וחברים של חברים שעשו לי לצחוק. ועם חברים אחרים שעשו לי להעריך את הביחד. ועם תינוקת יפהפיה שעשתה לי לשיר.
אני עובדת על שני ציורים עכשיו במקביל. האחד יהיה מתנה לפיזיותרפיסט המוערץ שלי: רקע של שמים אפורים - לעתים קודרים לעתים פורצים בצבע - ועל הרקע הזה תופיע דמות קטנה שפושטת זרועות ארוכות ונוגעת בעולם. את הציור השני אני מקווה לסיים ממש בקרוב. חסר לי רק לצייר את הכד הכחול ואת מסגרות הזהב לתמונות שתלויות מאחורי האישה שקוראת עיתון בהונגרית.
חשבתי שאצליח לעבוד עליו בשבת, אבל לא מצאתי את הטרפנטין. או את הבטחון בעצמי. לא יודעת מה קודם - שניהם הלכו לי לאיבוד בשקיפות שלהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
