מתוך כל המטפלים הרבים שהיו לי בשנים האחרונות סביב ענייני התאונה, אלכס - הפיזיותרפיסט - הוא כנראה האחרון. אחתוש סידרה לי אותו ומסתבר שנפלתי לא רק על אחד מחמשת הפיזיותרפיסטים הטובים בארץ אלא, כמו שאמר המנתח המהולל שלי, גם על "בנאדם". בפגישות איתו יורדות לי הרבה דמעות. מקצתן בגלל הכאב ורובן מרוב צחוק. אני אוהבת מאוד לדבר איתו, בוטחת במגע שלו וסומכת עליו כמעט בעיניים עצומות.
די מתחילת הקשר אנחנו מדברים על נושאים שבנפש. אני תמיד צוחקת עליו שכשהוא נכנס לדיבורים הפסיכולוגיסטיים שלו ובמיוחד כשהוא מדבר על אהבה, הוא הכי מכאיב לי בלחיצות שלו. הוא מבחינתו עונה בטון אה-לה סדיסטי שבאתי אליו מרצוני ושזו היתה בחירה שלי להכאיב לעצמי. ואז הוא לוחץ עוד יותר חזק עד שיש "פאק" לא נשמע והשריר משתחרר. הוא עושה לגוף שלי - ובמיוחד ליד שלי - קסמים ותוך כדי כך גם מנסה לעשות לי סדר בכל המקומות שחסומים אצלי רגשית.
לפני שבוע - פגישה אחת לפני האחרונה - הראיתי לו את צילומי הכתף ששמתי פה בבלוג. הוא הזדעזע. עד עכשיו לא ראה מה היה שם בפנים. השווצתי בצילום האחרון, המחובר. אלכס לא התלהב באותה המידה. אבל את יודעת, אמר, זה לא לגמרי מחובר... נכון, עניתי, אבל יחסית למה שהיה... עזבי יחסית, ענה. אנחנו רוצים שתצאי מכאן מאה אחוז, לא תשעים. אז מה אני צריכה לעשות? שאלתי, נבוכה. התרגלתי כבר שאנשים מאוד מתלהבים ממצבי האורתופדי המוצלח. את צריכה לשחרר, אמר. הושטתי לו את היד. לשחרר זה התפקיד שלו. לא לא, הנהן בראשו. השחרור שאני מדבר עליו הפעם צריך לבוא ממך.
לקח לי זמן להבין שמכל הבחורים שסיפרתי לו עליהם, בזמן שהוא מחייה את השרירים שלי, הוא מדבר על המיתולוגי דווקא. שם הכל התחיל, הסביר לי, את צריכה לשחרר אותו לתמיד. שתקתי. אלכס הוא בחור חכם באמת ולא מתפלצן עם אמונות רוחניות או פסיכולוגיה בגרוש. חשבתי לי באותו הרגע שההערכה העמוקה שאני רוכשת לו מחייבת אותי להקשיב לו ברצינות. את צריכה לכתוב לו מכתב, אמר. אבל לא במחשב. את צריכה לעשות את זה בכתב ידך. המכתב הזה צריך להכיל ארבעה חלקים. הוא נתן לי עט ונייר והכתיב לי:
1. להגיד תודה על כל מה שהיה ביניכם
2. לבקש סליחה על הפגיעות שפגעת בו
3. לסלוח על הפגיעות שהוא פגע בך
4. לאחל לו הצלחה מכל הלב
האמת שזו פעם ראשונה בחיי שמישהו נותן לי שיעורי בית של כתיבה. אני לא יכולה לתת לו מכתב, אמרתי, מנסה להתנגד קלושות למשימה. את לא ממש חייבת, אמר. מקסימום תתני את זה לי ואני אקרא.
אז התיישבתי לכתוב את המכתב. אחרי הפיסקה הראשונה החלטתי באמת לתת את המכתב למיתולוגי, אחרי השישית ידעתי שאני לא אתן. החלק שהיה לי הכי קשה היה החלק בו הייתי צריכה בכנות לסלוח. לעומת זאת גיליתי שקל לי לכתוב את השם של אישתו, שפעם רציתי למות רק מלשמוע אותו, ולאחל להם הצלחה מכל הלב בזוגיות שלהם. ובסוף הכתיבה, כשכבר חתמתי את שמי ובאתי להניח את העט, שמעתי קול. אני חושבת שזה היה משק כנפיים, אבל אני לא בטוחה. החלון היה פתוח והקול הלך ונעלם לכיוונו. ישבתי עוד כמה רגעים, מקשיבה לשקט והרגשתי באמת לראשונה בחיי שגם מתוכי לא עולים קולות. השקט הזה - לא רק מהמיתולוגי - אלא מכל הגברים שאי פעם בחרתי לאהוב ושלא ידעו או רצו לקבל את האהבה הזו - היה שקט אמיתי ומבורך.
בעוד שבוע אני אפגוש את אלכס בפעם האחרונה. לא הייתי צריכה לחשוב הרבה על המתנה שאני רוצה לתת לו. גם לא התלבטתי ארוכות מה בדיוק אני הולכת לצייר. הכל היה לי מאוד בהיר עם הציור הזה, שהוא בעצם הציור הראשון הגמור שלי בצבעי שמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
