נעמיד פני יתומים,
נחצה את הגדר,
נשכב בעשבים הלוחשים,
נישן ונתעורר,
נישן ונתעורר.
הבית צף על מים גועשים.
ואת המציאות נסגור מאחורי הדלת.
היא מחכה כי היא נמל והיא תהום,
ומתגנבת דרך הסדקים ממילא.
מחר נראה הכל לאור היום.
(צרויה שלו - משירי האור שאספתי לחנוכה)
קצת השתיק אותי הסיפור האחרון עם הבחור. גרם לי להישען אחורה ולהביט. בעצמי. בסובבים אותי. בלי תובנות או מחשבות חדשות. רק עם התבוננות שותקת. אין לי משהו חכם להגיד על היותי רווקה בת 34. אין בי גם שום החלטות הרות גורל לגבי עתידי ככזו. אני יודעת מאיפה נובע חוסר הבטחון שלי בחיים, אני יודעת מה מקור החוסר שלי באהבה, אני מודעת היטב למקום שבו גדלתי ולפער שבין המקום הזה לבין מי שאני היום. אני יודעת (בשכל) שאני יפה וחכמה וטובה ועמוקה וראויה אבל מודעת גם לכל השריטות הרבות שצברתי (ברגש), כמו גם לכמה החלטות לא מוצלחות שעשיתי בחיים ולאוסף של ארועים שקרו לי שהיו לא משהו.
החג הזה, שסיפק לי שלושה ימי חופש מבורכים אחרי שבוע ארוך ועמוס במיוחד, בא לי טוב. אני מרגישה שאני מצליחה לראות כמעט בבהירות את החושך הגדול ותוך כדי גם למצוא בתוכו את נקודות האור הקטנות. אני לא חושבת שקרה פה נס. אני מרגישה שאני עובדת קשה כדי להשאיר אש דולקת במנורה במשך שמונה ימים. והעבודה הקשה משתלמת. אני עסוקה ברוב הזמן בדברים שאני אוהבת לעשות, יוצרת, נעה, מרגישה, חושבת. וכל זה בזמן שאני מוקפת בחברים טובים שמשמחים אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
