כבר יותר משלוש שנים שאני מתחזקת את הבלוג הזה, מעדכנת פוסטים פעם או פעמיים בשבוע, מגיבה בבלוגים אחרים, מקבלת תגובות, פוגשת בלוגרים, נפרדת מאחרים ומקדישה חלק ניכר מחיי להווי הזה. החלונית של התגובות מעניינת אותי לא פחות מהכתיבה עצמה. לרגעים אפילו חשבתי לעשות את הדוקטורט שלי על נושא התגובות, למרות שכרגע חל שינוי קל וההתמקדות תהיה, כנראה, איכשהו בנושא של זהות אינטרנטית.
מאז שהתחלתי לכתוב אני מרגישה כאן מאוד אני. לא חשה באיזה פער משמעותי בין הזהות שלי בחיי האמיתיים למומו שמצטיירת כאן. לכן אולי קל לי כל-כך לפגוש בלוגרים במציאות ולשמור עם חלק נכבד מכם על קשרי חברות כאלה ואחרים. לפעמים זה גורם לי לכתוב קצת אחרת, לסנן את הכתיבה, להמנע מסיפורים מסויימים, אבל לרוב אני מרגישה שאני נשארת די נאמנה למומו שאני.
מדי פעם מופיעות כאן בבלוג תגובות אנונימיות. עוברי אורח למיניהם, ללא שם או שמות לא מוכרים ומחוסרי לינקים. לפעמים אני מצליחה לזהות שמדובר בבלוגר שמכיר אותי ולא רוצה להיחשף. בדרך כלל אלה תגובות קיצוניות יותר, לא פעם כאלה שמנסות להעליב או להקניט או סתם להגיד משהו שעלול היה לחשוף את הכותב שלא מעוניין בכך. לפעמים אני עונה ולאחרונה הבנתי שאני לא חייבת אם לא מתאים לי.
הפעם אני רוצה להזמין אתכם ואת עצמי להשתתף בניסוי קטן. אני מזמינה אתכם להגיב באופן אנונימי. אתם יכולים גם לשמור על הזהות המוכרת שלכם, כמובן, אבל זו הזדמנות להגיב לי מבלי להיחשף. זו הזמנה מסוכנת, אני יודעת. כזו שמזמינה כלמיני אמירות שאולי לא ימצאו-חן בעיני. אבל בעידן הוירטואלי הנוכחי, בו אנחנו חושפים את שמותינו המלאים בפייסבוק, את תמונותינו באתרי היכרויות ואת מצב החיבור שלנו לאינטרנט בכל רגע ורגע בגוגל צ'ט, נראה לי שבאופן חד פעמי יכול להיות מעניין לחזור לאנונימיות מלאה, להתחבא מאחורי ניק ניימס מחוסרי זהות מוכרת ולשחרר עכבות.
מה שלא יקרה כתוצאה מההזמנה הזו - מקווה שלפחות מעניין יהיה כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
