אז עם האף השבור, כך נאמר לי היום ע"י רופא אאג, אין הרבה מה לעשות חוץ מלחכות שיתאחה. ואני כבר חשבתי שהולכים "להכריח" אותי לעשות ניתוח אף שיהפוך אותי ליפהפיה אמיתית. נוט. בינתיים מסתמנים לי שבילים כחולים יפים עליו ומתחת לעיניים והמראה משובב לב.
מה שעוד מוסיף למראה הנפלא שלי הוא השפתיים. הנפיחות, התפרים בבפנים שלהן, צבעי הכחול-סגול המתחלפים, ההתקלפות - כל אלה משווים לי מראה מורן אייזנשטייני מעורר פלצות. וזה עוד מילא. מעל השפה השמאלית התווסף לו שפם היטלרי, שהוא בעצם פצע שמתייבש. תוסיפו לזה שתי שורות של תפרים מתחת לשפה ובסנטר ומה קיבלתם? מראה מראה שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?
את השן השבורה העלמתי אתמול. כפרעל רופאת השיניים המהממת שסידרה לי אותה תוך 10 דקות לא מאוד כואבות ועוד הבטיחה לי שגם מכל שאר הפגעים לא יישאר כלום. חוצמזה היא שכנעה אותי לא לחכות יותר מארבע שעות בין משכך כאבים אחד לשני. למה שיכאב לך בכלל? עשתה לי את הטיפול הפסיכולוגי הכי מהיר ויעיל שאני מכירה. אבל גם לקחה על זה ימבה כסף.
עד כאן על הפנים.
עניין האוכל גם הוא נושא די מורכב. אסור לי לאכול או לשתות חם בגלל התפרים בפה, וגם מוצקים קצת קשה לי להכניס לפה, גם אם לא בלתי אפשרי. אז חברות נשמות עשו לי מיני מאפים טעימים נורא ורכים ואף הגדילו לעשות והביאו לי גלידת בן & ג'ריס משובחת, ואמא הכינה מרק ורוטב בולונז, וחברה הכינה לי פירה טעים טעים ובקניות שעשיתי דרך האינטרנט הזמנתי לי ערימה של נשנושים שהראשי בהם הוא במבה עם נוגט. יאמי. אז אני מוצאת את עצמי טוחנת ללא הפסקה אוכל פושר שמיועד לתינוקות אך טעים. היות ולא כלכך כיף לי לעשן עם השפתיים הנפוחות - אני מהמרת על 5 קילו עליה במשקל בשבוע הקרוב.
תעלומת האבוקדו קרובה לפיצוח: שכניי היקרים מעידים כי מסתובבים כאן בחצרות הסמוכים עצי אבוקדו בעלי עבר פלילי. אחותי הזכירה לי שבלילות פוקדים עטלפים את חצרי, שעל כן יש מצב שהם העבירו אבוקדואים ממקום למקום וחתיכה נפלה לה בתמימות רבה על מדרגות ביתי. שני אגוזי פקאן, שנמצאו על הגג שלי, מחזקים השערה זו. אבל, כאמור, הכל השערות ועוד אין בידי החוקרים עדויות מוצקות, שהרי ידוע שאבוקדו אינו מוצק, לא כל שכן שיש הטוענים שהוא בכלל פרי ולא ירק כי הוא גדל על העצים. מבלבל! באיזו מגירה לשים אותו? בירקות או בפירות???
כשלעצמי התחבטתי רבות בימים האחרונים איך אני אמורה להתייחס לרצף הארועים התאונתיים שפוקדים בשנים האחרונות את חיי. היו הרבה אפשרויות: עיניים רעות, גלגולים קודמים, כשפים כאלה ואחרים, זימונים שלי, פסיכולוגיית גוף-נפש ועוד. חשבתי ללכת למכשפים, רבנים, מתקשרים ומה לא. בהתחלה לא ידעתי במה לבחור. ואז נפגשתי עם גבי - אמו של חברי הטוב ביותר והחברה הכי טובה של אמא שלי, שהקשיבה לי הרבה וחייכה הרבה וגם אמרה לי שאני קצת המפטי-דמפטי כזאת: נופלת וקמה, נופלת וקמה.
הדימוי שלה הצחיק אותי ואז חשבתי ככה: יש אנשים שקורים להם אסונות נוראיים: כל המשפחה שלהם נהרגת בתאונת דרכים או שאונסים ורוצחים את הבן שלהם, ויש אנשים שהחיים שלהם דבש - שום דבר טראומטי לא קורה להם. ויש את כמה התאונות שפקדו אותי. העולם הוא כזה: שום דבר לא מתחלק פה שווה בשווה - לא החכמה, לא הכשרון, לא הכסף, לא היופי ולא האסונות. אז אני חטפתי קצת יותר מהאסונות, אז מה. זה אומר בהכרח שיש בי משהו שמזמן אותם? שיש איזה דפוס שגורם לכל האירועים האלה לקרות דווקא לי? אני לא יודעת את התשובה, אבל החלטתי לבחור בתשובה אחת והיא: לא. זה סתם קרה לי. זה יכול היה לקרות לכל אחד אחר ובמקרה זה קרה לי. ככה זה בעולם הכאוטי הזה, שבתוכו, בעצם, בחרתי שלא להאמין בכלום - לא באלוהים ולא ברוחות ולא בגילגולים ולא בעיניים רעות.
ולגבי ה"תשמרי על עצמך": זה שקרו לי כמה תאונות יותר מאשר לאחרים - זה אומר שאני צריכה להזהר מעכשיו? בכל העולם טיילתי, עשיתי טרקים, נסעתי בכבישים שתהום לצידם, נהגתי במהירויות מופרזות, לפעמים שיכורה. במדרגות אני יורדת קצת פחות מ- 34 שנים ועוד אף פעם אחת לא החלקתי בהן עד שבת האחרונה. אז עכשיו להתחיל להיזהר מהן? לא יודעת. המחשבה הזו של להיזהר לא נראית לי. לא רוצה להיזהר יותר מהזהירות הנורמטיבית. אני כן מקפידה ככל האפשר לא לנהוג שתויה, כן משתדלת לא ללכת לבד בחושך, לא לצאת עם ראש רטוב ביום חורפי ולא לראות את האח הגדול. חוץ מזה - פאק איט! שהעולם יזהר ממני!
מסמנים לי שעברו ארבע שעות ואפשר לקחת עוד צמד אדווילים. או חמישים טיפות של אופטלגין נוזלי. בחירה קשה... נראה לי שהפעם נלך על האופטלגין ונקווה ליום פחות כואב מחר. תשמרו על עצמכם - אבל לא יותר מדי, טוב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
