להכנס לישרא. שלא לדבר על לקרוא בלוגים. או להגיב. ולכתוב בכלל קשה לי מאוד. וזו תעלומה. כי עד עכשיו תמיד השתמשתי באנשים ובכתיבה כדי להתמודד עם מצוקות, ועכשיו אני מוצאת את עצמי נמנעת.
להגיע לקאנטרי שלי. לא יוגה ולא שחיה. הכל קפוא לי בגוף. לא יכולה לחשוב על להפעיל אותו מחדש במקום הזה. כן מצליחה לדווש על האופניים בימי השמש, למרות שאני מתה מפחד שאני אפול ואשבור שוב את הפרצוף שלי.
לצאת מהבית בלי איפור. חייבת להסתיר את הפנים שלי מתחת להרבה מייק-אפ כדי שלא ידעו מה קרה לי שם. ולא שמישהו בכלל שם לב. אבל איכשהו לא הגיוני לי שלא רואים מבחוץ את מה שגורם לי ללא הפסקה לתחושה הבלתי נסבלת בכל אזור הפה.
בכלל לצאת מהבית הפך להיות משימה קצת מלווה בחרדה עבורי. אם אני צריכה להוריד איתי את הזבל זה הכי נורא.
להתנשק. ולא שלא ניסיתי. אבל זה כאב. ולא אמרתי שכואב מההתחלה ועד הדייט האחרון, שאז לקחתי אופטלגין נוזלי בזמן שכיבדתי אותו בעוגת תפוחים שאפיתי. ואז זה נגמר.
לטפל בילדים. אני נאלצת לעשות את זה שלוש פעמים בשבוע, אבל מרגישה מאוד חסרת כוחות נפש בשביל זה כרגע. איכשהו הטיפול מתרחש, אבל ברור לי שמטופליי הקטנים יכלו להרוויח מטפלת טובה בהרבה בתקופות אחרות בחיי.
להגיד כמה אני מתגעגעת. נראה לי שאני מפחדת להיראות תלותית או מסכנה. מזל שהחברים שלי מבינים ואומרים לי את זה בעצמם בדרכם המיוחדת.
אני כן מצליחה לפרגן בענק לשתי חברות שילדו תינוקות חדשים, להתפעל מהפלא הזה, להנות מלהחזיק ולהסניף את הגורים האלה. אני גם מצליחה לבדוק מבחנים עד השעות הקטנות של הלילה, להנות מהמוסיקה ש- 88 שמים במהלך היום וגלגל"צ במהלך הלילה, לעשן מלא, לצייר, לקרוא ולהיפגש עם חברים ומשפחה, כך שלא הכל כזה נורא.
סליחה סליחה שנעלמתי מחייכם. לפעמים כל זה פשוט יותר מדי בשבילי. והשיר הזה, בביצוע החדש של רונה וברי, פשוט נוגע לליבי: