אזרתי אומץ והלכתי לבקר אתכם. הייתי מבקרת שקטה. באה, קוראת, מחייכת, מתבאסת, מזדהה, צוחקת בקול רם, מתעצבנת. ולא מגיבה. ככה, רק מקשיבה לשם שינוי. ועכשיו כשאני יודעת קצת יותר על מה שלומכם אני מרגישה קצת יותר בסדר לספר על שלומי.
אז אני נעה בין קיטורים על העבודה במשרד החינוך לבין חיכוך השיניים התחתונות בצלקת המתהווה מהבפנים של השפה התחתונה לבין התענגות מהשמש החורפית ששוטפת לי את הגג לבין מחשבות על העתיד המקצועי והמשפחתי שלי. יש הרבה דברים לחשוב עליהם ואני מתחילה להרגיש את העקצוצים בגוף שאומרים לי שאני צריכה לחזור לשחות כדי לעבד את הכל בראש שלי.
החלטה אחת כבר עשיתי, ולא בתוך המים: השנה הזו היא השנה האחרונה שלי במשרד החינוך. המוסד הזה הוא אפל ונוראי ומבלבל ומציף ומושחת ולא מתגמל וסוחט וממית. אמרתי למדריכה שלי: אם רק היו נותנים לי להיות מותשת מהילדים ולא מכל המסביב - הייתי יכולה אפילו להנות מהעבודה הזאת. אבל המסביב הוא זה שמתיש אותי וגובר על שעות הטיפול ושוחק לי את מעט האנרגיה שגם כך קיימת. בהזדמנות הזאת אני כנראה גם אעזוב לזמן מה את זהותי כמטפלת. למישהו יש עבודה להציע לי?
ניסיתי לעשות עוד החלטות חשובות, אבל לא ביתר הצלחה. אני באמת חייבת לחזור לשחות!
לכבוד חופשת הסמסטר וסיום בדיקת כל המבחנים והעבודות של הסטודנטים רציתי לפנק את עצמי בסוף השבוע הקרוב הרחק מכאן. חשבתי על להיסגר באיזה מקום שקט ונעים, לראות את כל העונה השניה של אבודים, לקרוא ולאכול אוכל טעים שמישהו אחר בישל ולראות כלניות בלי להוציא אלפי שקלים ובלי להרגיש מוזר עם הבדידות. אבל לא מצאתי את הנוסחא שתאפשר את כל זה ביחד. אז כנראה שבסוף השבוע הקרוב אני אבלה שוב בבית, עם היס מקס, "כריש הזכרון" שקשה לי, הבישולים שלי, פילי והגג ועם התחושה המעצבנת של חוסר מעש.
זה מוזר, כי רוב חיי חלק גדול מבילוי שעות הפנאי שלי בחופשים ובסופי שבוע היה לטייל בטבע. אבל מאז שנהייתי רווקה תל-אביבית אני כמעט ולא יוצאת מאזור המרכז. וחסר לי. חסר לי הירוק והפריחה, חסר לי המדבר, חסר לי הגזיה והקפה והללכת והלהתעייף והלחזור בפקקים של מוצ"ש. באמת אלה דברים שעושים רק כשיש בני זוג ירושלמים?
אז אחרי שנכשלתי בתוכניות סוף השבוע הקרוב הלכתי קצת יותר רחוק לפסח ולסיני. שם זה באמת קל. יש טיסות זולות לאילת ונהגי מוניות שיקחו אותי לאן שאני ארצה. יש אוכל טעים בכל שעה ויש בדיוק את השקט שצריך כדי לקרוא המון ספרים ולפטפט עם אנשים ולשחק איתם שש-בש. עוד שלושה שבועות יהיו שני ימי חופש פורימיים ושבועיים אחר-כך כבר מתחיל לי חופש פסח. באמת שהחופשים הם היתרון היחיד שיש בלעבוד במשרד החינוך.
אחר-כך אני אצטרך למשוך עוד חודשיים עד שתיגמר שנת הלימודים.
גם מחשבות על איזה טיול תרמילים גדול בקיץ מתחילות להזדחל. אלה מחשבות שמתלוות לתחושה הכללית שאני צריכה לעשות איזה פוס למשחק של החיים שלי. נו, אני צריכה לשחות כדי להגיע להחלטות הרות גורל שכאלה.
ברשת ג' בשישי בערב השמיעו שיר נורא יפה, שאפילו את המילים שלו לא הצלחתי למצוא באינטרנט, שלא לדבר על לשמוע או להוריד את השיר עצמו. הדבר היחיד שהצלחתי לגלות הוא שהוא נקרא "ואני לבדי" ושר אותו יעקב נווה. היתה שם איזו שורה שנגעה לליבי ועשתה לי לדמוע שאמרה משהו על כך שכשאין לאן לחזור צריך ללכת פנימה (ולא קדימה כמו שהיה מצופה מהחרוז או מהקלישאה). ההכרה הזו שאין לאן לחזור כואבת נורא, ויש משהו לא מספיק מנחם אבל מאוד אמיתי בהליכה פנימה. אז לשם פני מועדות, נראה לי.
ובשביל זה אני חייבת לחזור כבר לשחות! אולי מחר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
