אני לא זוכרת מתי התחלתי להיות יותר מדי. נראה לי שזה קרה בשנים האחרונות, אבל כשאני חושבת על העוצמות שלי, אז אולי הייתי ככה מאז ומתמיד. יש לי תמונה מילדותי, בה אני יושבת על השיש ואוכלת תפוח ירוק בזמן שאמא שלי מבשלת. אני זוכרת את המקום הזה, ואיך הייתי מספרת לה, בין הנגיסות בתפוח העסיסי, את קורותי בפירוט רב. ההערות ביומן שקיבלתי בבי"ס היו תמיד תמיד על פטפוט עם חברותי לשולחן הזוגי. בשלב מסויים התמלא השולחן בסיפורי עיפרון, כי קלטתי איך אפשר להיות בשקט בשיעורים ששיעממו אותי, ובכל זאת לא להירדם.
אולי תמיד הייתי יותר מדי. יותר מדי עושה, יותר מדי חושבת, יותר מדי מספרת, יותר מדי חושפת, יותר מדי מוצפת.
בעולם שבניתי לי מצאתי איך ואיפה להוציא את כל זה החוצה. חברים ששמחים להקשיב, בלוג שמסוגל להכיל, סטודנטים שנאלצים לקבל טעימות מעולמי, חתולה שמוכנה להקשיב להכל כל זמן שאני נותנת לה לשבת על הברכיים שלי ולגרגר. אבל אני רוצה להאמין על עצמי שאני לא רק שופכת החוצה, אלא גם יודעת להכיל פנימה. עם המטופלים, עם חברים שצריכים לשפוך את הלב, עם סטודנטים שקשה להם, עם מראות וחוויות ואנשים וסיפורים ורחובות. וכמו שאני נהנית לספוג לתוכי אחרים, כך אני לפעמים מתבלבלת וחושבת שאחרים יכולים גם הם לספוג אותי לתוכם.
אבל זה לא נכון. הרוב לא מסוגלים. בעיקר הגברים. אני פשוט יותר מדי בשבילם. ועכשיו אני תוהה אם להמשיך הלאה ולחפש את זה שיצליח להיות שם למרות או בגלל העושר שבי, או ההצפה שלי (תלוי מאיזה מצב רוח מסתכלים על זה), או שאולי אני צריכה דווקא להשאר במקום בו מציבים לי גבולות ואומרים לי: מומו, די. עד כאן. יותר מזה זה כבר יותר מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
