אני זקוקה למקלדת חדשה. בנוכחית נדפק לי האפס (שהוא גם פתיחת הסוגריים וגם עושה פרצוף עצוב) אחרי ששפכתי את הקפה של הבחור מרוב בהלה על שהוא מתעסק לי במחשב. ניחא. הצלע הגברית מהזוג המשוגע, שהוא גם חבר מעולה וגם שירות התמיכה והשדרוגים שלי, יביא לי חדשה.
ואם כבר שדרוגים, אז הצלע גם מנסה לשכנע אותי לשדרג את הסלולרי שלי לזה שלו תמורת טובות הנאה לא ברורות. כבר שנים שאני מחזיקה בדינוזאור החביב הזה (שגם אותו הוא נתן לי במתנה בזמנו) וקשה לי מאוד להפרד ממנו. יש בו כל מה שאני צריכה והוא מעולם לא אכזב אותי. אבל אני לא מצליחה להוריד אליו מוסיקה וכולם צוחקים עלי בגללו, אז... מה, לשדרג?
ואם כבר שדרוג, אז מהלפטופ המהמם שלי אני מבסוטה תועפות. אבל עכשיו החלטתי שבא לי בשבילו תיק גב משובח-אך-לא-יקר. מאז התאונה אני נמנעת מתיקי גב בנסיון לחוס על כתף שמאל שלי, אבל די עם זה כבר. היא בריאה וחזקה ויכולה כבר לחלוק משקל של קילו וחצי מחשב נייד ביחד עם כתף ימין.
ואם כבר מדברים עליה, אז הצלקת שהתפתחה לי שם בכתף מזעזעת ברמות. היא אדומה וזועקת וגדולה ולא ברור לי איך אני הולכת לשרוד איתה את הקיץ או - יותר קרוב - את הכל-היום-בבגד-ים בסיני בפסח. בררר. גם הצלקת מתחת לשפתיים לא מחלימה יפה. אין כאן הפתעות. הגוף שלי לא יודע להתמודד עם צלקות ואני נותרת חסרת אונים מול כל הפגמים האלה שהולכים ומתרבים לי בגוף.
ואם כבר הפגמים שלי, אז השבוע נזכרתי שוב כמה אני עיוורת. זה קרה במקביל - מטאפורית ופיזית. אני ארחיב על הפיזית, כי זה יותר קל. כבר 20 שנה שיש לי עדשות מגע קשות. אני מאוד מרוצה מהן כי הן גם לא נשחקות, גם לא עושות לי דלקות בעיניים וגם אפשר להתפנק ולישון איתן מפעם לפעם. אבל השבוע הצלחתי לשבור את השמאלית ומאז (ועד שרופא העיניים שלי יקבל כבר את החדשה) אני אבו-ארבע: משקפופרית עם עדשות אימתניות שלא רואה טוב בלילה. מעולם לא נראיתי טוב במשקפיים וגם עכשיו אני לא, למרות שכמה נשמות טובות באמת החמיאו לי כמה זה מתאים לי. שונאת את זה. שתגיע כבר העדשה הארורה!
ואם כבר שונאת, אז מה שקרה השבוע ב H&M הוציא ממני גועל שכבר מזמן לא חשתי מתרבות הצריכה. מילא להידחף עד מוות כדי לראות הופעה של משינה. עם זה עוד איכשהו יכולתי להזדהות. אבל לדרוס אחד את השני רק כדי להוציא עוד כסף על עוד ג'ינס אמריקאי סתמי? נשגב מבינתי. באמת. ומחליא. וגם מבייש אותי קצת בתור ישראלית. אבל רק קצת. יש דברים הרבה הרבה יותר גרועים להתבייש בגללם. תקראו את מה שהוא כותב ותבינו.
ואם כבר תובנה, ובשביל לסיים עם משהו טוב, אז השבוע הייתי עם המטופלים שלי ועוד מלא פספוסים אחרים בהצגה "מחסן השטוזים של דתיה" והכי נהניתי בעולם. לא ידעתי שעוד עושים בארץ דברים כאלה לילדים, שהם גם איכותיים, גם נראים טוב וגם משאירים את הילדים עירניים וקשובים ושמחים ומשתפי פעולה. אמנם דתיה בן-דור היא לא מהפייבוריטיות שלי בענייני טקסטים, אבל אני עובדת לא מעט עם מטופלי הקטנטנים עם שירים שלה, וכולנו נזכרנו בהם שוב בשמחה ושרנו ביחד בזמן ההצגה. התובנה, אגב, היא שמכל השאלות ששאלתי את עצמי בשבועות האחרונים החלטתי להשאר אני ולא לרוץ להשתנות כל-כך מהר בשביל אנשים שאני עוד לא ממש מכירה.
אה, ואם כבר אז כבר:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
