חשבתי ללכת לעשות יוגה ולשחות, אבל אז נזכרתי שהייתי אמורה לנחות רק היום בצהריים ובהינף יד ויתרתי לעצמי. אני עדיין בחופש, שזה אומר שעושים רק דברים כיפיים. אז אני יודעת שיוגה ושחייה אמורים להכלל בתוך רשימת הכיפים. וגם לנסוע לקאנטרי ובחזרה באופניים זה כאילו כיף. שיו, איך אני מקנאה באנשים שמכורים לספורט. בשבילי זה כזה מאמץ! יאללה, ויתרתי. אני אחזק את שרירי האצבעות שלי על המקלדת במקום.
סיני היתה לי קשה הפעם. לא הצלחתי לגמרי למחוק את הבחור מהסיסטם, מזג האויר היה, בלשון המעטה, לא אידאלי ווירוס בטן לא סימפטי בא לבקר אותי לאיזה יום וחצי וחירב לי את התיאבון ואת מצב הרוח. "הנערה ששיחקה באש" היה הצלחה גדולה אמנם, אבל התקשיתי למצוא את הפינה שתהיה מספיק חמה אך מוצלת, עם הישענות טובה כמו שאני אוהבת, כדי לסיימו. 750 עמודים באנגלית דורשים תנאים קצת יותר טובים מאלה שהיו לי שם. לראשונה בתולדות סיני הקדמתי את חזרתי.
חששתי קצת לחזור אבל שוב גיליתי כמה טוב לי בבית שלי. נתתי לבטן שלי לנוח כאן כמו שצריך ותוך כדי גמעתי עוד הרבה עמודים מהספר. עשיתי כאן את מה שתכננתי לעשות שם. אבל היו גם כמה הפרעות שלא יכולות לקרות בסיני. קיבלתי מייל כועס מאוד מהבחור. הוא קרא את הפוסט האחרון שלי ומאוד לא אהב את מה שכתבתי עליו. התמימות שלי לפעמים כזאת פאתטית! לא רק שנתתי לו לקרוא איזה פוסט ישן שלי במחשבה שאני שולטת על מה שהוא קורא, גם באמת חשבתי שהוא יעמוד בהבטחתו ולא יתפתה לקרוא כאן. שטות. גם אני הייתי קוראת אם זה היה ההיפך. אז בפעם האלף אני מזכירה לעצמי - אסור לספר לאנשים שאני בלוגרית, אסור לתת להם לקרוא טקסטים מכאן. דיסקרטיות, מומו, תלמדי קצת לשתוק.
מה שכן, אחרי שביקשתי שוב שלא יקרא, זו כבר אחריותו. אני אמשיך להדחיק את העובדה שיש סיכוי שעוד זוג עיניים הצטרפו לכאן ואנסה להמשיך לכתוב את שעל ליבי.
לא שאני עושה את זה כל כך טוב בזמן האחרון, ואולי זה הזמן להתוודות: אני חוששת שאני כבר זמן מה לא במיטבי - לא בחיים ולא בבלוג. אני חושבת שמאז הנפילה במדרגות משהו בי התרסק נורא. העובדה שהחופש האולטימטיבי בסיני התחרבש לי הפעם מגדילה את הייאוש: מסתבר שאין לאן לברוח. אני נושאת עלי את הצלקות שלי לאן שלא אלך ואני עצובה ולא תקשורתית. אני מחפשת כל הזמן איך לתקן את הקלקול אבל לא יודעת איך. מסתכלת לעצמי בפָּנים ומפנטזת על ניתוחים פלסטיים שיעשו קסמים. אוכלת לעצמי את השפתיים מבפנים בנסיון לא מודע לכרסם את גלדי הפצעים.
בהלה. לא התכוונתי לכתוב את כל זה כאן. אבל יצא. נתמודד עם זה, נכון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
