הפנים שלי וכריות האצבעות מלאים בכתמים אדומים ושחורים. באחת האצבעות יש גם צהוב מעורבב בקצת חום. מאז שחדר צבע השמן לחיי הפכתי למוכתמת, אבל אני אוהבת את זה. אני אוהבת את ההשתקעות של כל הגוף שלי במעשה הציור, את העובדה שזה דורש ממני כזה ריכוז, שלא משנה מה קרה היום או השבוע - הכל הכל נשכח. אני אוהבת את אותם רגעים בהם אני מנסה להגיע לגוון המדוייק, לזוית הנכונה, ליופי האסתטי וכל העולם סביבי חדל מלהתקיים אז. אני מתלכלכת מצבע וטרפנטין אבל נקייה מכל מה שלא כולל את הבד והמכחול ופלטת הצבעים. קסם שמתרחש במשך שעתיים וחצי פעם בשבוע.
לפני ואחרי הציור החיים זורמים מעלי ומתחתי ומלפני ומצדדי ובעיקר בתוכי ללא הפסקה. בין שיעור לשיעור במכללה מצלצלת אלי המרפאה בעיסוק החדשה של אחד ממטופליי הרבים. היא תופסת אותי כשאני יושבת בפינת הקפה ומכינה את השיעור למחר. זהו מקום אסטרטגי שאהוב עלי במיוחד. הוא שטוף שמש, הקפה קרוב, יש לו מרפסת עישון (שאני והפרופסורית איתה אני עובדת קוראות לה "המשרד שלי"), ואנשים מהמחלקה נכנסים ומפטפטים איתי ויוצאים. המרפאה בעיסוק רוצה לקבל קצת רקע על המטופל החדש שהגיע אליה ואני מספרת לה על בעיות האלימות שלו, על הפעולות הקומפולסיביות שכל-כך לא מסתדרות עם חמש שנותיו, על האינטיליגנציה הגבוהה, על רגישות היתר הסנסורית שלו ועל הגננת שכבר משתגעת מההתנהגות הנוקשה שלו. אני שומעת אותה רושמת ובסוף השיחה אני לוקחת את הטלפון שלה להמשך מעקב הדדי. אני שמחה שאמא שלו שמעה לעצתי ולקחה אותו למרפאה בעיסוק, אבל נזכרת שוב כמה קשים לטיפול הילדים שלי ואיך אעזוב אותם בסוף יוני מבלי שהצלחתי לפתור את רוב הבעיות הרגשיות שלהם.
בשיעור אני מחלקת לסטודנטים שלי מספרים ומלמדת אותם כיצד דוגמים מתוך אוכלוסיה. הסטודנטים שעלו בגורל צריכים לספר כמה חברים יש להם בפייסבוק וכמה תמונות הם העלו עד היום. אני נדהמת לגלות שיש להם בממוצע 700 חברים ומעל 1000 תמונות ותוהה בקול רם כמה ממאות החברים האלה באמת חברים שלהם ומסתכלים על התמונות שהם מעלים. לעצמי אני מנסה לדמיין את החיים העמוסים שיש להם שם במסך הכחול לבן ההוא. בשיעור הבא, בו אני רק צופה, אני רואה אותם מגיבים בלפטופים שלהם לעוד מישהו שפירסם תמונות חדשות וכותבים לאיזה חבר עלום בצ'ט על התוכניות שלהם להערב וכמה משעמם להם השיעור שבעיני הוא מרתק.
למרות שאני תופסת את עצמי בעניינים, אני מבינה שאני עדיין חיה בעולם של פעם. מן סטטוס בינדורי כזה. נדמה לי שזה משפיע גם על חיי האהבה שלי שנפלו בין הכסאות. לא הודעתי בסטטוס שלי אתמול שאני הולכת לשחות ובכל זאת כשאני מגיעה לבריכה אני פוגשת במקרה חבר שחיין שבדיוק סיים את הסיבוב שלו. הוא נשאר עוד קצת, לבוש, כדי לשפר לי קצת את טכניקת שחיית החזה שלי. "אני לא יודע מאיפה להתחיל" הוא אומר אחרי שאני שוחה שתי בריכות שמרגישות לי דווקא טובות. אבל אחרי שנים בתור מאמן שחיה, הוא לא יכול להרים ידיים מול אחת כמוני. הוא מראה לי את תנועות הידיים הנכונות ואני מבינה כמה עקום אני שוחה. זה מאוד מתסכל אבל הוא לא מרפה ואני מצליחה לסחוט ממנו חצי מחמאה על מגמת השתפרות. כשהוא הולך אני מנסה עוד קצת את התנועות החדשות ומבינה שייקח עוד זמן עד שאצליח להפנים את השינוי.
כשאני חוזרת אני בודקת בפייסבוק את התמונות מטיול לצפון שעשיתי בשבת עם הזוג המשוגע והתינוק החדש המתוק שלהם, ורואה שקיבלתי רק שני Like-ים. אגו? רצון להיראות? צורך בחברה? לא ברור לי מה. אני משתכנעת יותר ויותר שהדוקטורט שלי צריך לעסוק בדבר המופרע הזה. מישהו צריך לחקור ברצינות את מה שהולך שם. אבל הדוקטורט רחוק כי אין לי מנחה ואין לי רעיון מגובש ואני מרגישה שאני כבר מבוגרת מדי ושקצת איבדתי את המומנטום בשנה המוזרה הזאת שעוברת עלי. אני חוזרת לתמונות מהטיול ואוהבת את מה שאני רואה שם. אני אוהבת את עצמי בקוקו ואני אוהבת את עצמי בטבע ואני אפילו אוהבת את עצמי דודה לילד חדש שצוחק אלי כשאני משכיבה אותו על הברכיים שלי ומקשקשת לו שטויות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
