כולנו מכירים את הסיפור על הברווזון המכוער. הוא היה שונה מכל אחיו, מה שגרם לו להיתפס על-ידי סביבתו ומשפחתו כמכוער מאוד. אפילו אימו חשבה שהוא מכוער, והוא גורש מחצר המשפחה ויצא למסע ארוך שבמהלכו התבגר והכיר הרבה יצורים אחרים. כמו בכל אגדה הסוף הוא מפתיע וטוב: הוא פוגש בברבורים ומגלה שהוא בעצם ברבור בעצמו ועל-כן יפהפה.
אגדה, כמו שאגדה צריכה להיות, מספקת לנו את התמצית של הסיפור, את המטאפורות שלו ללא הפרשנות. מה שאנחנו עושים איתה אחר-כך כבר נובע מעולם הרגש והפרשנות האישית שלנו. הפרשנות המקובלת לסיפור הזה מתמקדת במסר של רדיפת השונה והשלכה של מחשבות שליליות עליו רק כי הוא לא כמו כולנו. אבל אני כבר שנים רואה את הסיפור הזה מזוית קצת אחרת.
אנחנו נולדים עם נתונים מסויימים וגדלים לתוך עולם משפחתי סבוך שלא בחרנו בו. אנחנו יכולים להיוולד יפים ובריאים ונוחי-מזג, מה שיגרום, כנראה, הרבה נחת להורינו ויצור כדור שלג של פידבקים חיוביים מהסביבה והערכה עצמית גבוהה. ואנחנו יכולים להיוולד קצת עקומים, לא מאוד יפים ולפעמים אף עם מזג סוער, מה שיצור, כנראה כדור שלג הפוך ושלילי. יכולות להיות עוד כלמיני קומבינציות, אבל אני רוצה להתרכז בקומבינציה האחרונה, שהיא, לדעתי, המקור העיקרי לסינדרום הברווזון המכוער.
בפסיכולוגית קוראים לזה (BDD) Body dysmorphic disorder – שזה בגדול הפרעה שנוגעת להתעסקות אובססיבית בחלקי גוף שהאדם לא מרוצה מהם. בעיני תיאור ההפרעה כללי מדי, כי אין שם התמקדות על פנים. אנחנו יכולים לומר על רוב האנשים שסביבנו שהם יפים. אולי ההיא קצת שמנמנה, אולי להוא יש אף קצת גדול, לזו יש גבות עבות, אבל בגדול רוב הפרצופים הם יפים ונעים להביט בהם. פה ושם יש אנשים שהם באמת מכוערים בעיני רובנו, אבל הכיעור האמיתי נובע, בעיני, מאיך שהאדם תופס את עצמו.
אני רוצה להציע, אם כן, תת הפרעה שנוגעת לפנים בלבד – סינדרום הברווזון המכוער: מצב בו האדם משוכנע שהוא מכוער, מתקשה להביט על עצמו במראה, נחרד מלראות תמונות של פניו. כמו בהפרעת אכילה גם בהפרעה זו יש בעיה של עיוות המציאות – גם אם אומרים לו שהוא יפה הוא ימצא סיבות שלא להאמין ויצליח לשמוע רק את הקולות שרומזים לו על כיעורו. להבדיל מאנשים לא יפים אחרים, בעל ההפרעה עסוק במראה שלו באופן אובססיבי, חושב על ניתוחי פנים ואף עושה אותם, ומשוכנע שהדבר הראשון שרואים בו זה את פרצופו המכוער. יכולים להיות להפרעה הזו כל מיני מקורות, שאף אחד מהם לא קשור ברצינות למראה האובייקטיבי של האדם, גם אם יש הגיון מסויים למצוא אנשים פחות יפים לוקים בסינדרום. יש גם גנטיקה של דכאון וחרדות בסיפור הזה. אבל אני חושבת שהמקור הראשי להפרעה הזו הוא הדרך בה הסביבה תפסה את האדם עוד מינקותו, כמו אותה אמא ברווזה שחזרה ואמרה לבנה הברווזון כמה הוא מכוער בעיניה.
אני לא מאמינה שאחרי שהוא גילה שהוא בעצם ברבור, הוא מיד חשב על עצמו כיפיוף. זה לא עובד ככה. הפגיעות הרבות שעבר מאז ינקותו נותרו בו והקולות שרדפו אחריו כבר הפכו לחלק ממי שהוא, גם אם לפתע הוא מוצא את עצמו בחברה בה משוכנעים שהוא מלכת היופי. אומרים שטיפול קוגנטיבי-בהוויוריסטי עוזר קצת ושתרופות נגד דכאון או חרדה עוזרות עוד קצת, אבל הטיפול בסינדרום הזה נראה לי לא קל. אחד הדברים הכי שכיחים שאנשים עושים זה ניתוחים פלסטיים. אלה שנרגעים אחרי ניתוח אחד או שניים כנראה לא היו חולים קשה. החולים האמיתיים אף פעם לא יהיו מרוצים מאיך שהם נראים, גם אחרי שיפוצים חוזרים ונשנים.
המחלה הזו מתפרצת בדרך כלל בגיל ההתבגרות או בבגרות הצעירה – שזה הזמן שבו אנחנו הכי רגישים לדעת הסביבה עלינו. אני שרדתי את הגילאים הצעירים האלה איכשהו. עולם הרוח שלי היה עשיר מספיק כדי לא להתעסק בזוטות של איך אני נראית ומה חושבים עלי. כשהייתי בת 25 ילד בן 7 שטיפלתי בו שבר לי את האף עם אגרופו הקטן. הרופא שעשה לי "החזרה" לעצם אמר לי שאני יכולה לעשות ניתוח אף על-חשבון הביטוח הלאומי ואני דחיתי את הרעיון על הסף. מה זה משנה איך אני נראית. מה שחשוב זה, הרי, איזה בן-אדם אני.
כמעט 10 שנים אחרי ותקופה ממושכת מדי במחוזות הרווקות התל-אביבית, וסינדרום הברווזון המכוער סוף סוף התפרץ אצלי. הטריגר היה, כנראה, הנפילה במדרגות, ששברה לי שוב את האף, פצעה לי את השפתיים והחניכיים והותירה אותי עם שתי צלקות קטנות ואדומות. הצלקת שיש לי בתוך הפה מזכירה לי שוב ושוב שיש לי פנים, מה שגורם אצלי לאובר-מודעות כל הזמן לאיך שאני נראית. הקולות השליליים הרדומים של המשפחה שלי, שהתייחסה אלי תמיד כברווזון מכוער (אם כי לא חשבה על לגרש אותי!) התעוררו עכשיו במלוא העוצמה. אני מתכסה בהמון מייק-אפ בכל יציאה מהבית ולא מסוגלת למצוא בפנים שלי דבר אחד יפה. לא עוזר לי שאומרים לי שאני יפה או נראית טוב. למען האמת, "נראית טוב" זה קצת קללה במניפולציות המחשבתיות שאני עושה לעצמי, כי זה מה שאפשר להגיד על מישהי שיש לה גוף טוב ופנים מכוערות.
גם לכתוב על זה כאן זה סוג של גול עצמי. כי ההתעסקות האובססיבית באיך שהפנים שלי נראות גורמות לאנשים לתת לזה יותר תשומת לב מכרגיל. אז אם יש קוראים שלא מכירים אותי ואוהבים את הכתיבה שלי ולכן מדמיינים אותי יפה – הנה הרסתי לכם את הפנטזיה. ואלה שיודעים איך אני נראית יבדקו שוב בפעם הבאה על מה כל המהומה וינסו לשייך את ההפרעה שלי למציאות האובייקטיבית ואולי אף ישתכנעו – מה שיגדיל אצלי את השנאה העצמית. אבל אין מה לעשות – אני מאמינה שחלק מההתמודדות עם ההפרעה הזו (כמו עם כל אחת אחרת) היא לדבר עליה ולעבד אותה ואיכשהו להשתחרר ממנה בסופו של דבר. דרך נוספת, שאני הולכת לנקוט בה, היא להוריד כמה נקודות-חן מכערות ולעשות בקיץ ניתוח לאפי-השבור-פעמיים.
מישהו מכיר מנתח אף טוב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
